מגדולי שנת 2007
חשתי עיקצוצי אשמה על המצפון האוקראיני שלי וכתבתי פוסט סיכום של השנה שעברה.
לנבור באשפת העבר:
לאחר שניסיתי להעלות בראשי את מעללי שנות ההתבגרות האחרונות שלי ולא הצלחתי,נתקפתי תחושת נוסטגליה שגרמה לי לחטט באשפת ישראבלוג בניסיון לשחזר בלוג ישן.
את בלוגי הראשון קיבלתי בגיל 14 כשהייתי בכתה ט'. הבלוג היה שונה מאד מזה שאני מנהלת עכשיו אולי כי אז הייתי ילדה גותית עם שיער דבוק לפרצוף, חסרת חוש אופנה ומאותגרת חברתית.זאת היושבת תמיד בקצה של הכיתה ומציירת עיגולים שחורים במחברת. הבלוג עסק בעיקר בימיי העגומים במוסד שלא לימד אותי דבר ובאובססיה הבלתי מוסברת שפיתחתי דאז לבובספוג מכנסמרובע. אמנם מאז לא הפכתי להיות מכתיבת האופנה לקיץ 2008 ועדין אין לי את ג'וני דפ בחיוג המהיר תחת קטגוריית "אחוקים", אבל השיער שלי נראה הרבה יותר טוב כיום ואני צמחתי להיות יצור הרבה יותר מוכשר,גאון ומרושע מאז.הרבה יותר משוגעת מאי פעם!ומכנסמרובע...?אכחיש כל קשר אליו.
ניסיונותיי הרבים לשחזר את הבלוג הקדמון עלו בתוהו וגרמו לי תסכול של מורה בבית יסודי.
הביטו וראו עד כמה השנה האחרונה בחיי הייתה נקודת שפל,תחתית הבור,מקום שממנו אפשר רק לעלות.
שנת 2007 שנת העכבר החורש:
מאחר ובחרתי ללמוד במסלול מואץ ולסיים את רוב תעודת הבגרות שלי בכיתה יא',היה לחץ.המוֹוֹוֹן לחץ.
שנה שעברה הייתי תחת מתקפה יומית של מטר מבחנים ועבודות ולקראת סוף השנה הלחץ רק הלך וגאה- כל יום יומיים הייתי מוצאת את עצמי מול המחברת הצהובה והמשגיחה המקריחה,שופכת את תכולת מעיי על דף.
לוח זמנים כזה ושילוב עם מוח חולני כמו שלי הביא לסינרגיזם,במובן השלילי ביותר של המילה.
כדי לעמוד בקצב למדתי קשה.ויתרתי על כל מותרות של חיי מתבגר וכל מה שעשיתי היה ללמוד,ללמוד ועוד קצת ללמוד.אנשים התחילו להסתכל עליי מוזר כאשר גוון עורי הפך להיות צהבהב-חולה מחוסר היחשפות לשמש לאורך זמן וכאשר התחת שלי קיבל את צורת הכיסא.
הגזמתי.אבל בשלב שבו יכולתי להבין את זה היה כבר מאוחר מדי,הייתי מורגלת ללמידה של שעות ארוכות ומייגעות שהיו בהחלט מיותרות כי כדי ללמוד את החומר טוב נדרש מחצית מהמזמן שאני השקעתי.
במשך חודשים לא יצאתי לטייל או לבלות עם חברים או סתם להתבטל כמו שצריך.לא היו לי זמן לכלום חוץ מלימודים.אם הייתי מכניסה את עצמי לפרופורציות,זה לא היה חייב להיות כל כך נורא.
כל זה הטביע עליי חותם - עם הזמן הפכתי למדוכאת,התפתחו אצלי הפרעות שינה והתנהגותי יצאה מאיזון.כל מי שהיה בסביבה נפגע מסופות טורנדו בלתי צפויות.
אך,לכל סיוט יש סוף שבסופו מתעוררים.אמנם,הציונים שלי היו מצויינים (5 מאיות וכל השאר מעל 95) אבל לא הייתי חוזרת על זה בחיים!
הבהרה חשובה: אני בכתה יב' עכשיו.
היי היי יו יו,איי דונט לייק יור גירלפרנד!
תחשבו שלתמונה הלא מאוזנת של שנה שעברה נדחף גם חבר.
"הכל הבל הבלים" אמר פעם איזה ברנש ג'ינג'י...;)
2007- הסוף?
לקראת סוף שנת 2007 זה קרה.ואחרי הפרידה קרו כמה דברים נפלאים- גיליתי שוב את עצמי ללא הצל שכיסה אותי.בזמן שהייתי עסוקה בלהתאבל על אלוהים-יודע-מה התחלתי להשלים את הפערים הבלעניים שנפערו בחיי.התחלתי לבלות כמו בנאדם,הכרתי אנשים חדשים,שיניתי את אורח החיים.הרגשתי טוב.
אסונות כן קורים תחת הספרה 7:
פציעה.
במהלך החזרות הרבות לקראת מופע מוזיקלי שנתי גדול בו השתתפתי,איבדתי את הקול שלי.כמו שחקן כדורגל ששובר את רגלו יום לפני המחשק הגדול-נוטרלתי.מדבריי רופאים במספר הבנתי כי מיתרי קולי נשרטו ונטבחו ושזה לא טוב בכלל.
אז נסו לחשוב מה התחולל לי בראשי המבוהל כאשר כל זה קרה ביום ההופעה ונאלצתי לעלות לשם ולשיר.התרסקות מטוס נשמעה טוב יותר ממה שהלך באותו ערב.
זה כאילו שמתי לעצמי רגל ונפלתי לבריכת אציטון.לא נעים.
תהליך ההחלמה היה ארוך ומעצבן.כמה חודשים אחרי התקרית הלא נעימה (שאגב,הפכה להיות הרבה פחות נעימה בגלל שמאות אנשים היו עדים לה ודאגו להזכיר לי עליה), עדין מיתרי קולי לא החלימו עד הסוף ולא צלחתי לזמר כמו שצריך.מכה לכל זמר/ת שרגילים להתאמן כמה שעות ביום.
למזלי הרב,הדבר עבר ואני שוב על רגליי או יותר נכון, על מיתריי.מפזזת לי בעילגות מוכרת על במות עם מיקרופון ביד מגוּבה במוזיקאים מוצלחים ביותר,גורמת לכל מיני צוציקים לארוב לי במלתחות.
תת סעיף:צוציקים במלתחות
באחד מימי ינואר המקפיאים של שנת 2008 נכנסתי מאובנת למתחם חדר הכושר.בעודי גוררת את רגלי הקפואה לגמריי אחריי על הרצפה, חלפתי על פני שתי צוציקיות בדרכי לשירותים (צוציק= כל מי שבחטיבה או מתחת ל-150 ס''מ). מיד החלו השתיים מתלחששות כמו שהייתי רגילה ביסודי-"יוווו,תראו את הנעליים הרוסיות של הילדה החדשה" "יוווו,תראו את השמלה האפיפיורית הזאת", רק שהפעם ההתלחשויות אמרו :
" יוו,זה לא זאת ששרה אתמול בהופעה? וואי,זו בטח היא!! " התלחששו הצוציקיות הלא בשלות פיזית תוך כדי שהן מקפידות להסתיר את פיהן בידהן. אני בטוחה שמחוץ לטווח שמיעתי הן תהו מה הדרך הטובה ביותר לבקש את חתימתי או לתלוש שערה מראשי ולשבט אותי.
מאוחר יותר,בעודי פושטת מעליי את חמשת הסוודרים ומחליפה לבגדי ספורט, אחת מהן עברה לידי בהתעניינות שקופה ביותר משתדלת להיראות עניינית וממוקדת בהליכה. היא הלכה לשירותים כביכול,מוזר הדבר מפני שכאשר הגיעה לתא השירותים היא הסתובבה והלכה.
שאני אתחיל להתרגל?
הנה עוד כמה נקודות לא ראויות לציון בשנת 2007: ההצפה הראשונה בביתנו (על ההצפה השניה במספר תוכלו לקרוא כאן),אני נוסעת לים אחרי 5 שנים שלא ביקרתי בו, אני מרזה(הרבה) ,אני מבלה שבוע בבית חולים וצוברת חברים מעולם הרפואה וכמובן,הביקור שהתרחש 10 שנים מאחור מדי - איחוד משפחתי.
אולי זה יראה לכם לא הגיוני,אבל בגדול אלה הדברים המרכזיים שלי לשנת 2007.
בגלל הלימודים הרבים לא היה לי זמן לעשות הרבה דברים משמעותיים שכיום יכולתי להביט לאחור ולהיזכר בהם בחיוך.
אז יאללה,אל תהיו חארשות חולות נפש!
אשאיר אתכם עם פרדי מרקורי היקר,שידע להינות מהחיים ;)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Karolina.
.
