רשימות האפיפיורית

תאים עכורים...

זה כנראה מה שיש לי במקום תאים אפורים.

פעם כשהייתי צעירה וקופצנית,פופולארית בקרב הסבתות הרוסיות,כשהלחיים היו אדומות לא בגלל סומק טבעי אלא בגלל צביטות שלא פסקו מלהגיע,תמיד הייתי מתגאה בזיכרון הטוב שיש לי.היה לי.

תמיד הייתי רואה בו את היתרון היחיד שיש לי כחייזר עם קרניים,ז''א כעולה חדשה דחויה חברתית-מנהלתית.

אך כל זה לא עוד,עם הילדות המרה שחלפה,בצל הביצפר היסודי שנראה לי כמשטר פשיסטי חדש [ והמנהלת כתמנון ענק עם שפם ופטמה שלישית על מצח].כשהגעתי לארץ,היכולת לתעד דברים בחיי הלכה והידרדרה.

פעם יכולתי לזכור מספרי טלפון של חברים,את השמות של החברים,את השמות של ההורים של החברים,הסבים והסבתות של החברים ואפילו את מספרי האשראי של הורי

 החב.....-קאט!-,על מי אני עובדת,לא היו לי חברים.

הייתי ילדה קטנה ומוזרה שחיה בעולם שלה [מאילוצים כמובן, לא היה לה עולם של מישהו אחר לחיות בו] ממציאה שמות לבובות טלאים מרופתות,

ספוגות אבק ופיפי [הייתה לי בובה קטנה עם חצי ראש ושיער שרוף שאת השמלות שלה אני הכנתי לה-ההורים לא הסכימו לקנות לי ברביות, טענו שיש לי יותר מדי ברביות],יום אחד הייתי מעצבת אופנה,ויום אחר זמרת מפורסמת,ויום שלישי נסיכה בטירה שקירותיה עשויים ממרציפן.

אני לא אוהבת לחזור לשם, כל אלה לא עוד אלא ערימה של דפים צהובים עזובים ומרקיבים המעלים עובש עליהם.

ככל שעוברים ימי השגרה או הפְגרה כמו שאני אעדיף לקרוא לזה אני מגלה שאני כושלת בלתעד את חיי לו במעט-

אני לא זוכרת מה קרה לפני שבוע.

אני לא מצליחה לזכור מה קרה לפני 5 ימים

מוחי לא מתעד את אירועיי היומיים האחרונים

ואפילו לא את אירועי היום האחרון!

לפעמים אני לא זוכרת מה אכלתי לארוחת בוקר

*עם החינוך הרוסי הנוקשה שקיבלתי עוד מחיתוליי,בגיל 4 הייתה סבתא שלי שואלת אותי מה אכלתי לארוחת בוקר כאשר השאלה לא נשאלת מתוך סקרנות והתעניינות אלא כדי לאמן את מוחה הספוגי של נכדתה בכדי שיום אחד תגדל ותהיה מדענית רוסית למופת,כמו כולם.

"מה?איך את לא זוכרת מה אכלת לארוחת בוקר?את סבתא זקנה?"

עכשיו אתם מבינים למה הדבר גורם לי מבוכה רבה כל כך ?!מה סבתא תגיד?!

תוך כדי כתיבה אני מנסה להיזכר איזה יום היום,וכעבור חיפוש של 5 דקות אחר פתק שעליו כתוב היום במגירות החשוכות הקבורות תחת שכבת אבק עבה,של המוח שלי גיליתי שהיום לא יום שלישי.[דבר שיסביר למה שערי הגיהינום בעירי,הספרייה,סגורה היום.]

ועל כל זה,רבותיי וגברותיי ,אני מאשימה אותה!

היא שגורמת לכל יום להיראות כמו הקודם לו...[וזה שלפני חודש וזה שלפני חצי שנה.] השגרה!

אז שמרו על עצמכם ואת ילדיכם[לעתיד?] מפניה כי היא אכזרית,חסרת רחמים-

היא ממוססת את תאי המוח,הופכת אתכם לקהים מנוונים ומשעממים...

חסרי שמחת חיים.

<*עליי כמובן כל זה לא תקף...אתם בטח שואלים את עצמכם מדוע אני מרוממת מהעם? אני אגיד לכם למה!

א'-אני חדה כמו נידל-עשרות תשובות תמיד בשלוף אצלי בראש

ב'- אני גאון[!!]

ג'-שמחת חיים זה לא הצד החזק שלי,כך שגם ככה אין לי מה לדאוג לגביה.>

עד כאן תלונותיי לציבור.

דבר העורך:

 [הו!כדאי שתדעו שיש לי עורך,לא מרצוני כמובן.אני אכיר לכם אותו: ...

במעמקי מחשבי מתגורר לו יצור קטן וירקרק שעורך כל דבר שאני כותבת כרצונו.

וולד השטן,תוצר הצנזורה. אני שונאת אותו!

לא פחות ממה שאני שונאת אותו,הוא שונא אותי:הוא משנה את דבריי מקלדתי

[או במילים אחרות מעליל ומפליל],מציב אותי בסיטואציות לא נעימות מול  מיעוטים,דחויים

,ויצורים שאפילו  השטן היה פוחד להתעסק עימם (והו,ומרגול היא בהחלט היצור הכי מבעית

שישראל אי פעם התמודדה עימו.אין לזלזל בתופעה!).

קוראים לממזר ,"עובש".עובש הוא נורא סימפטי כשהוא לא קורא תיגר על אוסאמה בן לאדן בשמי,יכולנו להיות החברים הכי טובים.

אם אתם שואלים את עצמכם מדוע התנהגות עוינת שכזו?כל אלה הם מעשי נקם בי  על ששאבתי את ילדיו בעודי מנקה את המחשב

...

אזהרה:

"כל דבר שנכתב בבלוג זה [בייחוד הקטע האגוצנטרי בסוף], הוא שקר וכזב ואין לו שום מכנה משותף עם המציאות"

זמני קצר,החמצן במחסן הכלים ממנו אני כותבת אוזל ואמא מחפשת אותי למנת ה"ריטלין" היומית שלי,או לפחות ככה היא קוראת לזה."

שלכם,

Lex Karolina.