לנצח את הפרעת האכילה

מבין התגובות שקיבלתי היו לא מעט ששאלו אותי למה אני "מפלה" בין הפרעת אכילה להפרעת אכילה - למה ההתייחסות היא בעיקר לאנורקסיה, והאם גם הפרעות אכילה אחרות בעצם יכולות "לתפוס פה מקום"?

האמת היא שאני בכוונה משתדל שלא לעשות את ההבחנה הזו, ואולי שמתן לב שאני משתמש במילה הפרעת אכילה ולא אנורקסיה או בולמיה או אכילה כפייתית. הסיבה לכך היא שמבחינתי אין הבדל כל כך משמעותי. כלומר, יש הרבה הבדלים במאפיינים, אבל בשורה התחתונה מהי הפרעת אכילה? עיסוק מוגזם, כפייתי, שיצא מכלל שליטה, בתחום של החיים שאמור היה להיות מזין - והפך להיות "רעיל". האם זה באמת משנה אם הרעל נקרא "הרעבה", "ספורט קיצוני", "משלשלים", "בולמוסים והקאות", "בולמוסים בלי הקאות", "הקאות בלי בולמוסים"...

בין אם נערה הולכת לישון רעבה ולא מצליחה להירדם כי המחשבות על מה שקורה לה מול האוכל מטריפות אותה, או שהיא מדלגת על ארוחת בוקר ומנסה למשוך כמה שיותר בלי לאכול ומרגישה גיבורה, או שהיא יוצאת למסעדה עם חברות וכל מה שמעניין אותה זה איפה השירותים ומתי כבר תוכל לקום להקיא, המחירים של הפרעת אכילה די דומים בדרך כלל: בידוד, ייאוש, ותחושה שהדברים החשובים באמת (כמו משפחה, לימודים, עבודה, חברים, זוגיות, תחביבים, צבא, עצמאות) נדחקו לשוליים  ואת מקומם תפס העיסוק המתמיד והכפייתי בבעיה.

מהסיבה הזו אני גם לא נכנס לחישובי משקל ו BMI, כמה "צריך" להיות, מה נכון ומה לא נכון וכו' (והייתי רוצה לבקש מכן גם לא להיכנס לכך בתגובות). מה זה משנה? האם הפרעת האכילה פשוט תיעלם אם תגיעו למשקל ה"יעד"? או שיותר סביר שהיעד פשוט ישתנה בכל פעם?

וכדי להיווכח עד כמה המחירים דומים, הנה סיפור של נערה שכמעט איבדה משהו נורא חשוב בגלל הפרעת האכילה שלה:  http://www.youtube.com/watch?v=1otHnDQDbkU