לנצח את הפרעת האכילה

הסיפור של מ':

"חיכיתי הרבה זמן כדי לכתוב את זה. אולי לא רציתי לזכור. אולי רציתי לשכוח. אולי רציתי לטאטא את הכל מתחת לשטיח ולחיות במצב של חצי מודעות לגבי מה שקרה לי, אבל אין יום בחיים שאני לא זוכרת את הצלקת הזו. זה חקוק על הגוף שלי כמו פצע עמוק שהגליד אבל תמיד ישאר בולט, סימן למי שהייתי פעם – רק שזה ממש לא היה אני.

אני יכולה לדבר על כדורי ההרזיה, על המשלשלים, על חדר הכושר. אני יכולה לדבר על איך הייתי הולכת לשם, שני רחובות, X צעדים מהבית שלי, באותם הבגדים, מסתכלת על איך הירכיים שלי אומרות לי שוב ושוב: את פרה שמנה, את רואה כמה את שמנה? את רואה כמה את מגעילה ומעוררת רחמים? כדאי מאד שתרוצי כי את לא שווה כלום. אני יכולה לספר על אותו דיאלוג בדרך חזרה הביתה. אני יכולה לספר איך שכבתי במיטה באותו חלוק שאני לובשת עכשיו וחשבתי – את כל כך טיפשה, כל כך עצלנית, כל כך שמנה. תעבדי, תעבדי. ותרדי במשקל.

אני יכולה לדבר על המשקל. בעצם היו שלושה: זה שבחדר הכושר, שהיה אמור לתעד את X  הקילוגרמים שאיבדתי כל שבוע, זה שבחדר האמבטיה שהיה לי סיפור של אהבה שנאה איתו – אהבתי לעלות עליו ולשנוא את עצמי- וזה שבחדר של השותפה שלי שהייתי מתגנבת להשתמש בו כי היא ניסתה להסתיר אותו ממני, אבל את לא יכולה להסתיר כלום ממישהי עם הפרעת אכילה. הפרעת אכילה מתגנבת אלייך כמו כלב רעב, אי אפשר להימלט.

אני יכולה לדבר על הגברים שהחמיאו לירידה שלי במשקל. כל יום. ככל שירדתי במשקל יותר אנשים אהבו אותי – חוץ מהאנשים מסביבי, כמובן. ברחוב, בעבודה, בחדר הכושר: "זה אני או שירדת במשקל? את נראית נהדר". ובפנים הייתי צועקת: יש לך מושג כמה כאב אני סובלת?? לך לעזאזל!!

ועל זה אני רוצה לדבר. על הכאב הנא, המדמם של הפרעת האכילה. כל מי שקרוב אלי ראה מה קורה, אבל היחידה שיכולה לתאר את ההפרעה המדממת שלי באמת היא אמא שלי. היא סבלה את ההתפרצויות שלי על העבר, על המשפחה שלי, על החברים שלי, על בני הזוג שלי. היא הייתה צריכה לראות את הדמעות שלי והן לא היו רק דמעות, הן היו טיפות דם. דם זרם מכל הגוף שלי, מכל הפצעים והחתכים שהיו לי כל החיים, מכל מכה. דיממתי אפילו שגוף כבר לא נשאר דם שיזרום. דיממתי מקצות האצבעות שלי, מהנקבוביות שלי, אבל בעיקר דיממתי מהלב.

המאבק שלי באוכל והמאבק שלי בגוף שלי, זה לא היה החלק הקשה. זה היה רק הביטוי החיצוני של המאבק שניהלתי בפנים. אהבתי את כולם, אהבתי את אבא, את אמא, את אחי, את החברים שלי. רציתי שיחבקו אותי, שיגידו לי שהכל יהיה בסדר, אבל הם הביטו בי בפחד ובלבול ושאלו – למה את עושה את זה לעצמך? למה?

אבל לא היו לי תשובות לתת להם. לא יכולתי להסביר להם כלום, חוץ מהפחד התמידי והעצום מהשומן עצמו (או במקרה של הפרעת האכילה – מהגוף עצמו). לא יכולתי להכניס לפה יותר מחתיכה קטנה של אבוקדו, קצת גזר ומרק שהיתי שותה פעמיים ביום. לא יכולתי להסביר להם למה הייתי יושבת על רצפת האמבטיה עם סכין מטבח וחתכתי את עצמי, או למה הייתי מטיחה את עצמי ברצפה ומכה את עצמי, אלוהים, כמה שנאה עצמית. השנאה העצמית הזו הרגה אותי, אבל בעצם – כבר מתתי. כשאני מסתכלת על התמונות האלו ונזכרת בנערה שהייתה מכה את עצמה בבטן כשהיא הרגישה שהיא שמנה מדי, מה  שהיא הרגישה תמיד, אני לא מקשרת את עצמי לנערה הזו, כי הנערה שהייתי, זו שכולם הכירו – מתה.

אנשים אומרים – מ', את ניצלת בקושי. את נמלטת. זה היה קרוב, יכלת למות. אבל אני רוצה להגיד להם – אתם לא קולטים? אני הייתי מתה. כבר לא נשאר ממני כלום. הייתי קליפה ריקה שמסתובבת בעולם בתקווה שאוטובוס ידרוס אותה. לפעמים הייתי ממש מרגישה שזהו, זה הסוף.

אלוהים, האמביציה. הכוח, העבודה. הייתי פשוט מושלמת. אף פעם לא עשיתי צרות, הייתי ילדה טובה. הכרחתי את אמא שלי להגיד לי שוב ושוב: תגידי לי שאת אוהבת אותי, תגידי לי שאני ילדה טובה, תגידי לי שאני טובה. בבקשה אלוהים, תעשה שאהיה טובה. היתי הישגית, השגתי ציונים טובים, התקבלתי לכל אוניברסיטה שרק רציתי, קיבלתי המלצות מעולות. לא הייתי בעייתית מדי, או מצחיקה מדי, או מרירה מדי, לא הייתי כלום מדי – הייתי מושלמת.

אבל זה לא היה אני. ממני לא נשאר כלום. נפטרתי מהכל. מהאישיות שלי, מההומור שלי, מהמוזרות שלי, ובעיקר – מהגוף שלי.

אני לא רוצה לדבר על הרגלי האכילה שלי, ההתעמלות, הכדורים. אני לא רוצה לדבר על העובדה שלא יכולתי ללכת מצד אחד של החדר לצד השני, ולא על כמות המסטיקים המטורפת שלעסתי כדי להירגע. מישהו צריך לעשות מחקר על כמה כסף בנות עם הפרעות אכילה תורמות לתעשיית המסטיקים.

אני רוצה לספר על הכאב. בחיים לא יכאב לי ככה יותר. הייתי מסתכלת על דוגמניות ולא חושבת שאני רוצה להיראות כמוה, אלא חושבת על כמה שומן אני יכולה להוריד עוד מהגוף. אם מישהו היה נותן לי מחמאה על הגוף הייתי שונאת אותם ישר – על זה שהם אומרים לי שאני יפה, על זה שהם אוהבים את הגוף שלי כשאני מנסה כל כך קשה להיפטר ממנו. על זה שהם מסתכלים עלי או מחייכים אלי כי אני לא שווה שיסתכלו אלי או יחייכו אלי.

אנשים מדברים כל כל מיני סיבות להפרעת אכילה. אני לא יודעת למה הייתה לי הפרעת אכילה. אבל אני יודעת למה התחלתי לאכול שוב.

ינואר. יוון. הרגשתי חיה. הרגשתי נאהבת, הרגשתי תרבות, הרחתי אוכל, ואנשים, והכי חשוב – הרגשתי בחיים. הרגשתי שעטפו אותי בשמיכה. ואכלתי ואכלתי ואכלתי. והעליתי במשקל והתמודדתי עם זה יפה מאד אם תשאלו אותי. הכאב לא עבר מייד. למען האמת, זה לא לגמרי עבר עד היום. אבל המטפל שלי גורם לי לבכות, וזה דבר טוב. זה דבר טוב בגלל שאני מרגישה. אני מרגישה שמחה, ולפעמים אני מרגישה כאב – אבל זה דבר טוב, כי זה רגש אמיתי, לא עינוי כמו הכאב ההוא. זה כאב שאני יכולה להחזיק בידיים ולהגיד – זה שלי, זו אני, ועכשיו זה נגמר. זה אמיתי. זו אני.

אני לא מושלמת. רחוק מכך. אבל אני אני. אני חזקה, אני מצחיקה, אני אוהבת את מה שאני עושה. אני אוהבת את החיים, ואנשים, ותרבויות, ואני אוהבת את מיישר השיער שלי וזה בסדר. אני אוהבת יוגורט עם בננה בבוקר, ואני אוהבת שוקולד, במיוחד כשאני במחזור, כי המחזור שלי הוא לא רק חגיגה של שוקולד אלא של הנשיות שלי – כי זה אומר שאני אישה, שאינה מושלמת, שהולכת לחיות את החיים שלה וללדת ילדים ולשבור לב או שניים בדרך – אולי אפילו את הלב שלה עצמה, אבל כמו שאמרתי על כאב, הכאב של היום הוא חלק מהחיים, והכאב של אתמול היה חלק מהמוות.

זה לא לגמרי נגמר. אני יכולה להגיד את זה. אבל כמו שאמרתי לאמא שלי אתמול, לפני שנה שקלתי X. שקלתי חומץ כאילו זה ממתק ולא יכולתי לדמיין גבר נוגע בי או אפילו רוצה לגעת בי. לא היה לי מחזור, השיער שלי היה דליל, הייתי רוח רפאים. קליפה ריקה של כאב ועצב. כישלון לא היה באוצר המילים שלי אבל הגוף שלי כשל ובכיתי בייאוש כל יום. התרחקתי מכל מגע אנושי מכל מי שפגשתי או שנגעתי בו. היום, אני לא יודעת בדיוק כמה אני שוקלת, כי מה זה בכלל משנה. אני מרגישה מלאה מבפנים, כי אני יודעת מי אני ומה אני רוצה ומי שלא מסכים שיילך לעזאזל, כי זה לא עניינו של אף אחד חוץ ממני לדעת מה נכון בשבילי. אני אוהבת את החברים שלי, ויש לי חבר די חמוד. זה תהליך, אבל אני בדרך.

מה אני בעצם רוצה להגיד? טוב, נראה לי שבשבילי, מה שחשוב בחיים – זה החיים. זה לצחוק, לא לקחת את הכל קשה מדי. לקיים קשרים אמיתיים עם אנשים ולקיים קשר אמיתי עם עצמך. מה שחשוב זה לקבל אהבה. החיים זה הקשרים שיש לך עם אנשים אחרים, החברויות שמצמיחות לך כנפיים. מה שחשוב זה הנשמה שלך – לא הציפיות או השאיפות. בסופו של דבר, כל מה שנשאר זו הנשמה שלך. ומה שחשוב זה החיים – חיים אמיתיים, פשוטים. ואני ממליצה לטפס על עצים."