לנצח את הפרעת האכילה

הרבה מהתגובות שקיבלתי עוסקות בייאוש - מנסות לשכנע אותי שאין טעם, שממילא כלום לא יעזור ובטח לא אני, בטח לא דרך האינטרנט, ואולי בכלל אי אפשר וכדאי להרים ידיים, ומה בעצם אני מבין? מה, הייתה לי הפרעת אכילה שאני מדבר?

ולהרבה מכם אני עונה את אותו דבר ואני אכתוב את זה שוב: ייאוש זה הדלק של הפרעת האכילה. היא ניזונה ממנו. היא נורא נורא רוצה שתרימו ידיים ותחשבו שאין דרך לשנות את מה שקורה. אבל מותר - מה זאת אומרת מותר, חובה - להתווכח עם הייאוש הזה, לערער עליו, לא להתפתות ולהאמין שזו "ראייה מציאותית" או ריאליסטית. זה רק הקול של הפרעת האכילה שמתחפש ל"קול ההגיון".

 והנה, ממש במקרה, קיבלתי מתנה: מייל ממישהי שביקשה שאמסור פרטים על מקום מסוים שמטפל בהפרעות אכילה. והמכתב שלה כל כך מלא תקווה בעיני עד שכתבתי לה שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות זה פשוט לפרסם את דבריה כלשונם, והיא הרשתה לי. אז אל תדברו איתי על ייאוש:

נעים מאוד, קוראים לי ר.

אין מילים בפי,

אין בתוך תוכי בכלל מילים כדי להסביר עד כמה אני מעריכה את המעשה הזה.

את הקמת הבלוג הזה.

יש לי הפרעת אכילה שנה וחצי,

שנה וארבעה חודשים לא היה לי מחזור.

ובכלל אינני בתת משקל.

בתחילת השנה, עליתי לכיתה ט'.

הייתי שבורה, הייתי פגועה, הייתי מלוכלכת, הייתי שבוזה..

הייתי.. הייתי חייה מתה.

כול מה שעשיתי היה לשבת בפינת החדר, יום יום, על המיטה.. ולהתכווץ בתוך עצמי.

ולבכות אל תוך עצמי.

ולשנוא את כול כולי.

אה, ו-4 פעמים בשבוע ללכת לשיעורי מחול של שעה וחצי,

או ללכת לרוץ באפיסת כוחות על ההליכון.

כלומר, שאם הזזתי את עצמי...

זה רק בכדי לשרוף את הקלוריות שנכנסו לתוכי,

את אותן הקלוריות שאכלתי, באותו הרגע שבכיתי שאני שמנה.  [ כמה אירוני. ]

אני לא יודעת למה,

אני רוצה לספר לך... על המקום שהעניק לי חיים.

על המקום שהקשיב לי, כשלא היה בי קול.

את המקום שצעק עלי, כשלא צעקתי בעצמי.

את המקום שלא וויתר, שאף פעם לא וויתר...כשאני כבר וויתרתי בכול יום על עוד קצת... עוד קצת ממני.

המכון להפרעות אכילה,

בצ'ק פוסט, באיזור חיפה.

דילגתי לעצמי מבין בולימיה,

לאנורקסיה,

ולצומים,

וחתכים,

וחדר כושר בצורה כפייתית של 3 שעות ביום, כל יום.

עד שהוא בא, ואחז בי בחוט קסמים שהעלה אותי אט אט למעלה,

אני מודה, אינני אוכלת מסודר בכלל,

ולפעמים אני עוד מקיאה,

ועדיין הסכין קורץ מידי פעם.

והינה, עם הסודות וכול השקרים שבי, תמרנתי את ההורים לחדש לי את המנוי לחדר הכושר.

אבל שם, שם נתנו לי גבולות.

שם למדתי לשים לעצמי גבולות.

ושם, שם הבנתי שכן מגיע לי יותר,

שם הבנתי שאני לא סמרטוט,

שם הבנתי.. כי שם הסבירו לי.

הסבירו, גם בפעם העשירית אם היה צריך.

לא המון מרבים לדבר על המקום הזה, על המסגרת הזו.

כי הרוב תומכים באישפוז - לפחות בשלב הראשון,

ולאחר מכן במסגרת שיקומית בבית החולים.

ואולי גם המקום הזה, אינו מתאים לכול אחד.

אבל המקום הזה, קסום.

ואין לי דרך אחרת לתאר זאת.

רציתי אולי,

חשבתי אולי... תוכל למצוא עוד מידע על המקום, ולפרסם גם אותו בבלוג.

אני בטוחה שאנשים יתעניינו,

או שאני.. פשוט מקווה.

כי גם למדתי איך לקוות מחדש.

ר.