לנצח את הפרעת האכילה

לפני מספר ימים שוחחתי עם מישהי שמתמודדת עם הפרעת אכילה זמן מה, נמצאת בטיפול ומתקדמת יפה, ועדיין מצהירה: ההפרעה מפתה אותי לשמור עליה "בקטן", לא לוותר לגמרי, להתפשר על איזו "מיני הפרעה" חמודה...כזו שלא תגבה את המחירים הגבוהים ששילמתי בעבר ושאין לי כוונה לשלם שוב בעתיד, אבל שתאפשר לי לממש את כל ההבטחות שהיא עוד לא קיימה...

אני מכיר את המחשבה הזו די טוב, משום שיוצא לי לשמוע אותה לא פעם דווקא מפיהן של מי שעשו כברת דרך בהתמודדות עם ההפרעה. כנראה שדווקא במקום בו מרגישים יותר טוב מרגישים גם את החששות הישנים, אלו שהפרעת האכילה "התלבשה" עליהם מלכתחילה. חוץ מזה, כשמרגישים קצת יותר טוב נוטים פתאום להסתכל אחורה במין חצי נוסטלגיה מופרכת, ולהתגעגע למשהו שאף פעם לא ממש היה שם.

אני מניח שהעובדה שהפרעת האכילה מעולם לא ממש הגשימה את ההבטחה הראשונית שלה הופכת אותה למין אהבה נכזבת. קצת כמו בתחומים אחרים בחיים: בני הזוג שנענים בקלות לחיזורינו תמיד יהיו אטרקטיביים פחות מאלו שיעשו לנו את החיים קשים, במיוחד אם הם זורקים לנו עצם פה ושם אבל בשאר הזמן משאירים אותנו מורעבים ומתוסכלים.

קראתי לפוסט הזה "אלטרנטיבות" כי אני נוטה להאמין שאי אפשר לסלק מחשבות רק משום שהן לא נראות לנו. אני אפילו חושב שלהפך, ככל שנאבקים במחשבות ותחושות הם רק נהיים יותר דביקות. כדי לוותר על מחשבה לא יעילה צריך לקבל אותה ככזו - מחשבה לא יעילה - ולהזמין מחשבות נוספות, אלטרנטיבות לדפוסים הישנים. בהקשר הנוכחי מחשבה כזו יכולה להיות למשל: "ייתכן שעדיין קיים הפיתוי להתמסר להפרעה רק קצת..., אבל מההיכרות עם החמדנות של ההפרעה, סביר להניח שברגע שאפול אל בין ציפורניה הקצת הזה יהפוך להרבה יותר. אני מתפתה לה כי פעם היא הבטיחה לי שבאמצעותה אוכל להירגע/להרגיש טוב עם עצמי/לחוש בעלת ערך/להיות נאהבת וכו'. הדברים האלו עדיין חשובים לי, אבל ניתן להגיע אליהם (רק) בדרכים אחרות.