מי שקורא/ת פה לאורך זמן יודע שאני לא נוהג לעשות הפרדה בין אנורקסיה לבולימיה, כי לדעתי בשורה התחתונה רב הדומה על השונה: בשני המקרים מדובר על התנהגויות ודפוסי אכילה בעיתיים. בשני המקרים יש עיסוק כפייתי וחשיבה טורדנית על כל מה שקשור לאוכל, מראה ומשקל, ובשני המקרים סובלים מדימוי עצמי פגוע ותחושה שיש כללים נוקשים שצריך לעמוד בהם כדי לקבל מקום בעולם. אבל הפעם אחרוג ממנהגי בכל זאת, ואעסוק במשהו שמאפיין יותר הפרעות אכילה עם סימפטומים בולמיים: הפנטזיה על הפרעת האכילה ה"אחרת".
כוונתי היא למחשבה הפרו אנורקטית/בולמית ש"אי שם עדיין נמצאת הפרעת אכילה שיכולה לעבוד...שעוד לא ניסיתי את הכל, שאם רק אתאמץ מספיק אולי אם אוכל לגעת בה, ואז הסבל שלי לא יהיה חסר משמעות ככלות הכל". או אם להגיד את זה בבוטות, הפנטזיה ש"אנורקטיות נהנות יותר"...
במובן מסוים, מדובר על תחושת החמצה שהפרעת האכילה "רוכבת" עליה. תחושה פרו אנורקטית/בולמית ש"אם תרימי ידיים עכשיו לעולם לא תדעי מה הפסדת...". זה נכון גם למי שסובלת מהפרעת אכילה עם סימפטומים אנורקטיים, אבל שם כבר קצת יותר קשה לפנטז על יתרונות ההרעבה העצמית. שם כבר נוטים להבין שאין פרס גדול שמחכה בסוף המסלול (לא שזה עושה את המאבק פשוט וקל, למרבה הצער).
זה קצת מזכיר לי מישהו שאני מכיר באופן אישי, שבשנה האחרונה מבקר באופן קבוע אצל מיסטיקנית ששולחת לו אנרגיות טובות בהבטחה שיהיו תוצאות ברורות בחיים: זוגיות, קריירה, סיפוק. כשההתרחשויות בחייו מקבלות מפנה חיובי, הוא מתייחס לכך כאל עדות שה"טיפול" עובד. כשהוא נתקל באכזבות, אובדן ובלבול הוא אומר: עכשיו זה ממש לא הזמן לעזוב את הטיפול - עכשיו אני צריך אנרגיות חיוביות יותר מתמיד!
דוגמה אחרת היא איש עסקים שמשקיע כסף בעסק כושל. ככל שהעסק מאבד גובה, כך הוא מזרים אליו עוד מאמץ וכסף - אם יפסיק עכשיו ויודה בזה שהעסק הזה לא הולך להיות רווחי, זה אומר שכל מאמציו היו לשווא. אבל המשמעות בפועל היא שהוא בינתיים מאבד עוד ועוד.
במילים אחרות: חלק מההיגמלות מדפוסים בעייתים בחיים עובר כנראה בויתור על הפנטזיה שבסופו של דבר הדפוסים האלו ישתלמו, והכרה במה שכבר הלך לאיבוד - כדי לא להמשיך לאבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: