לנצח את הפרעת האכילה

לאחרונה שוחחתי עם אילנה תמיר, מנהלת ישראבלוג, שסיפרה לי על התארגנות של גולשים הקוראים לסגירת הבלוגים הפרו אנורקטיים/בולמים בישראבלוג. דעתה ודעתי נוטה להיות שחסימה של הקולות האלו לא באמת תסייע לאף אחת להתמודד עם הפרעת האכילה שלה, רק תשאיר אותה לבד. הצעתי לה שאכתוב מכתב תגובה המסביר את דעתי זו, ובמכתב התייחסתי גם לפוסט הישן הזה שלי (מתוך מחשבה שהכוונה היתה חיובית בסך הכל, ואולי כדאי להציע עוד דרכים להתמודדות עם התופעה). אז הנה אני מעלה אותו בשידור חוזר:

באחד האתרים שעוסקים בהתמודדות עם הפרעת אכילה מצאתי את הרשימה הבאה של כללי "עשה ואל תעשה" שמופנית לכל מי שרוצה לתת לכם/ן תמיכה ולא תמיד יודע איך. תרגמתי אותה כי היא נראית לי די שימושית – אפשר אפילו להדפיס אותה ולהגיש אותה למי שאתם רוצים. זה יכול לאפשר לכם/ן להגיד משהו שאולי עדיין קשה להגיד בצורה ישירה, וגם מעביר את המסר בצורה ברורה.

אל תעירו הערות בנוגע למראה. אם תאמרו למישהי עם הפרעת אכילה משהו בסגנון של "את נראית הרבה יותר טוב" הפרעת האכילה תעוות את המסר ותגרום לה לפרש זאת כאמירה על כך שהיא עלתה במשקל ועכשיו היא שמנה מדי. אין גם טעם לומר משהו בסגנון של "את רזה מדי", כי הפרעת האכילה תגרום לה לפרש זאת כחיזוק חיובי, או סתם כמניפולציה. אז מה עושים? פשוט לא מדברים על המראה החיצוני.

 אל תאשימו את מי שסובל/ת מהפרעת אכילה במה שקורה. אם תצרחו, תתרגזו, או תאשימו, רק תחזקו את תחושת חוסר הערך והאשמה שהאדם הזה מרגיש, ותחושות אלו יחזקו את הפרעת האכילה.

אל תהפכו את הארוחות למאבקים של האכלה בכוח. החלמה מהפרעת אכילה היא תהליך ארוך ואיטי, ואין טעם לעשות מאבקים סביב האכילה – במיוחד אם האדם הזה נמצא בטיפול. תנו למטפלים לדאוג לתפריט/ללו"ז של האכילה, וקחו את הזמן. זמני הארוחות צריכים להיות זמן נעים, משפחתי/חברתי, ולא זמנים של מאבקים.

כן דאגו להקשיב ולנסות להבין, בכל דרך שאפשר, בלי לשפוט ולבלי לכפות.

כן הזכירו למי שסובל/ת מההפרעה שההפרעה הזו מוכרת ונפוצה והוא לא האדם היחיד שנאבק בה.

אל תציקו להם לגבי דפוסי האכילה שלהם. אל תשאלו "את הולכת להקיא את זה?" או "מה אכלת היום?" ממילא לא תקבלו תשובות כנות, ורק תגרמו להם להרגיש בושה וגועל.

אל תתיחסו להפרעה כמניירה, או כמשהו שאפשר פשוט להחליט להפסיק ברגע. אם תשאלו מי שסובלת מהפרעת אכילה היא תגיד לכם שהיא לא היתה מאחלת את המחלה הזו אפילו לאוייבים הנוראים ביותר שלה. אל תתייחסו לזה כמו משחק במקום הפרעה קטלנית.

אל תעירו הערות כמו "יש לך ארבעה חודשים להפסיק עם זה או שאנחנו מאשפזים אותך". אי אפשר לשים אולטימטום על תהליך ההחלמה, זה רק ילחיץ את האדם הסובל מההפרעה וירפה את ידיו, יגרום לו לשקר לכם - וממש לא יזרז את התהליך.