לנצח את הפרעת האכילה

ההשפעה המזיקה של בלוגים פרו אנורקטים היא אולי ה"נושא החם" בישראבלוג בימים אלו, אבל לכולם ברור שגם אם ישראבלוג כולו ייעלם מחר, הסביבה של כולנו רוויה במסרים סותרים, מבלבלים, פרו אנורקטיים ומסוכנים לא פחות. בפרסומות, בעיתוני אופנה שמרטשים ועורכים את המסר (בזמנו התרוצצה ברשת הפרסומת מאירת העיניים הזו), בקרב אנשים קרובים אלינו שיש להם מה לומר על איך שאנחנו נראים, וכמובן בטלוויזיה...הרי מי שפותח טלוויזיה בימים האלו, בטוח שיש רק שני אנשים בארץ שסוחבים קצת בשר על העצמות שלהם, לונדון וקירשנבאום. ושם, להבדיל מהאינטרנט, אין את הכותרת "פרו אנה" שלפחות תצהיר שפה מדברים בשמה של הפרעת האכילה.

יש בי את החלק הקצת טרחן או דון קישוטי (כמו שניתן לראות בפוסט התחתון בדף הזה) שחושב שכדאי לא להתעצל ולהתלונן ולמחות ולהשמיע קול אנטי אנורקטי בכל מקום שניתן, אפילו אם זה קצת חסר סיכוי. אבל יש בי לצד זה גם הבנה שהמסרים האלו לא ייעלמו, וחשוב ללמוד להתמודד איתם ועם התחושות והמחשבות שהם מעוררים.

במקרים בהם ניתן להימנע מחשיפה למסרים פרו אנורקטים, בייחוד אם יודעים שמסרים כאלו מציפים בתחושות ומחשבות שעושות רע, בהחלט הייתי ממליץ לבחור בכך. אם אחרי צפייה בפרק של "הדוגמניות", למשל, הקול של הפרעת האכילה מתחיל לזמזם, אז לבחור לא לצפות יכולה להיות בחירה אנטי אנורקטית אמיצה. 

במקרים אחרים זו לא אופציה. אם בדרך לבית ספר יש שלט פרסומת ענק של דוגמנית בתחתונים, אם מישהו זורק הערה לא במקום, או בכל מצב אחר בו פתאום המסר הפרו אנורקטי קופץ עלייך ללא התראה, כנראה שהקול של הפרעת האכילה ייקבל חיזוק רגעי. אבל זה לא אומר שצריך להיכנע בלי מאבק: ברגע כזה חשוב לגייס את הקול האנטי אנורקטי בראש כדי לתת תשובה, גם אם זה לא יעלים בן רגע את התחושות הלא נעימות. למשל, להזכיר ולהיזכר במחירים האינסופיים, בכאבים, בבדידות, בתסכול, בגועל העצמי, בבלבול ובאובדן הדרך, שנלווים להבטחות השווא ולאשליות שמוכרת הפרעת האכילה. למשל לזכור שניתן להתמודד עם מסרים פרו אנורקטיים בהצלחה אם חושפים את הבלוף שתמיד טמון בהם. ובמקרים בהם קשה לעשות זאת לבד כדאי להיעזר: בגורמי תמיכה, חברים, משפחה או אנשי מקצוע.