נשים שמפתחות הפרעות אכילה מרגישות פעמים רבות צורך לרצות אחרים סביבן. הצורך הזה כה עז עד שהוא גובר בקלות על הצורך שלהן לרצות ולספק את עצמן. בשם ה"אלטרואיזם" הזה אותן נשים עלולות להפוך להישגיות בצורה מוגזמת, כדי לענות על הציפיות שהן מרגישות שיש לזולת מהן, או במקרים אחרים לקחת חלק במערכות יחסים נצלניות והרסניות בהן הצרכים של בן הזוג תמיד קודמים. בסופו של דבר, נשים אלו מסתובבות בעולם בתחושות של חוסר ערך וריקנות אדירה שהן כמהות למלא, אבל תמיד יש שם מישהו אחר שהרצונות שלו חשובים יותר.
בתחילת שנות התשעים ד"ר מרגו מיין הוציאה ספר על הפרעות אכילה, ובו היא קושרת את הנטייה הזו להשתעבד לצרכים של הזולת להיעדרה של דמות אב נוכחת בחיי הבת. לספר קוראים "רעב לאב", והוא עוסק בדפוס שמאפיין הרבה פעמים משפחות בהן ילדות עוברות מגיל הילדות לגיל ההתבגרות: התרחקות של האב מהילדה המתבגרת (אבות לא תמיד יודעים "לעכל" את ההתבגרות המינית של בנותיהן), מה שהילדה חווה כנטישה או כעונש על ההתפתחות המינית שלה. בהקשר הזה, הניסיון להיות "ילדה טובה" שממלאת את הרצונות והציפיות של הזולת הוא גם ניסיון "להכות על חטא", אותו חטא שכביכול הוביל להתרחקות.
משפחות התמודדות עם הפרעות אכילה מאופיינות הרבה פעמים בדינמיקה כזו של "רעב לאב". הקשר בין הבת לאם עשוי להיות קרוב (אפילו קרוב מדי, במובנים מסוימים), בעוד האב תופס עמדה מרוחקת יותר, נייטרלית, ונתפס כמי שלא יכול להבין או שלא ניתן לתקשר איתו ישירות. ברמה ההצהרתית הרבה מאותן בנות טוענות כי אין להם בכלל צורך בו, אבל בפועל מתגלה כי פעמים רבות יש שם כמיהה ורעב אמיתיים. החלק המעודד בסיפור, הוא שהרבה פעמים כשהדפוס הזה הופך בהיר יותר למשפחה, הוא גם ניתן לשינוי ויכול להיווצר שיפור משמעותי רק בשל כך.
לסיום, הנה כמה מיתוסים נפוצים בנושאי בנות ואבות, שד"ר מיין מפריכה בספרה:
- הפרעות אכילה ודימוי גוף הם נושאים "נשיים"
- גברים לא יכולים להבין
- הפרעות אכילה נוצרות בגלל בעיות ביחסים בין בנות לאמהות
- הפרעות אכילה נוצרות על ידי אבות מרוחקים
- לאבות יש תפקיד לא משמעותי בהתפתחות של הילדים שלהם
- התפקיד של האבות הוא "לפרנס".
- הורות אינה חשובה לגברים
- אבות לא מרגישים
- בגיל ההתבגרות בנות זקוקות לאמהותיהן, לא לאבותיהן.
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: