לנצח את הפרעת האכילה

לפני כמה עשרות שנים חי פילוסוף ופסיכואנליטיקאי צרפתי בשם ז'אק לאקאן, שטען שהחיים שלנו סובבים תמיד סביב דבר מה חסר, שזה בעצם מה שהופך אותנו לאנושיים. הניסיון להשלים את החוסר, לפי המחשבה הזו, הוא לא יותר מאשליה מתסכלת, שנידונה לכישלון: לא ניתן להשלים את החסר, וגם אם היה ניתן לעשות זאת, המחיר היה אובדן האנושיות שלנו. המרדף אחרי השלם/שלמות הוא מקור לסבל, והדרך לחיות חיים מלאים היא דרך ההזדהות של עצמנו עם הרצון שלנו להיות שלמים – אבל גם עם ההבנה שהזהות וההוויה שלנו בנויות על מה שאין לנו, אפילו יותר מכפי שהן קשורות למה שיש.

הרעיון עלול להיות קצת עמום, אז אתן דוגמה קטנה מחיי שלי בניסיון להבהיר. אני מאד אוהב לשמוע מוזיקה, כל מוזיקה שהיא, כמעט בכל סגנון שהוא. יש לי אוסף גדול מאד של אלבומים, ואני שומע אותם כמעט בכל הזדמנות: כשאני בנהיגה, כשאני מול המחשב, כשאני עושה קניות, כשאני הולך לדואר או כשאני מקפל כביסה, בקיצור, בכל רגע פנוי. אבל עד כמה שאני נהנה מכך, אני גם תמיד נמצא במרדף אחרי הדבר הבא – השיר שעוד לא שמעתי, היוצר שעוד לא גיליתי, האלבום המושלם. המחשבה הזו לא נותנת לי מנוחה, וכשהיא צצה במוחי היא לא מאפשרת לי לחוות את המוזיקה שאני מאזין לה באותו רגע. לפעמים אני מדפדף בתסכול בין האופציות הרבות, מנסה שוב ושוב למצוא את מה שיתאים לתחושה שלי באותו רגע, אבל שום דבר לא משביע את תאבוני, שום דבר לא מתאים לי בדיוק בדיוק. אני מתפתה לחשוב שה"בדיוק" הזה הוא בדיוק אותו אלבום שעוד לא שמתי עליו את ידי, וכך שוב אני שולח את עצמי לרדוף אחרי מה שחסר לי כדי להשלים אותו לגמרי. ברור מאליו שהמחשבה הזו היא אשליה – כל אלבום שלא אשיג יותיר אותי באותה תחושה, ותמיד יהיה האלבום הבא, ואז זה שאחריו וזה שאחריו. אבל דווקא כשאני מתיידד עם ההבנה הזו, אני מאפשר לעצמי להיות יותר נוכח ולחוות בהנאה את מה שאני שומע באותו רגע.

והקשר להפרעת האכילה? הפרעת האכילה היא אותה מחשבה ששולחת את האדם למרדף אחר משהו שאינו בר השגה. היא מבטיחה שבמשקל מסוים תחושת החסר והריק שמלווה (את כולם) תיעלם, ובמקומה תגיע חוויה של ממשות ושלמות. אבל מובן שבמרדף הזה ככל שמתקרבים ליעד כך הוא מתרחק. זאת משום שאי אפשר להגיע, תחושת החסר הזו היא מה שעושה אותנו לאנושיים, והדבר היחיד שהפרעת האכילה יכולה להציע, בסופו של דבר, היא לאבד את אותה אנושיות. כדי להתחיל להיאבק בהפרעת האכילה אולי כדאי להתיידד גם עם המחשבה הלא פשוטה הזו: שהחסר הזה לא יתמלא, לא עם הפרעת האכילה ולא בלעדיה. אבל בניגוד להפרעת האכילה, שמעודדת לצאת למרדף אשלייתי השולל את האנושיות, הקול האנטי-אנורקטי מאפשר נוכחות וחיים מלאים למרות (למעשה, דווקא בגלל) מה שחסר בנו.