לנצח את הפרעת האכילה

אחת המטרות של הבלוג הזה, כפי שאני ממשיג אותו ביני לבין עצמי, הוא לסייע לעשות צעד ראשון לכיוון של טיפול כזה או אחר. הצעד הראשון הוא הרבה פעמים הקשה ביותר, הוא בהחלט יכול להיות קצת מפחיד, וקיוויתי שדרך הדיאלוג ברשת אפשר יהיה להקל במעט את הקושי הזה. עם זאת, בזמן האחרון אני שומע לא מעט אמירות בסגנון של: אני מכירה בזה שיש בעיה, אבל זה גדול ממני, אני עייפה, אין לי כוח להתמודד עם זה וממילא אין בזה טעם.

הקול שמזמין לייאוש והרמת ידיים הוא קול פרו אנורקטי/בולמי מובהק ומוכר. אפשר למצוא המון סיבות "הגיוניות" ותירוצים משכנעים להתפתות לייאוש ולויתור, ואני בטוח שהפרעת האכילה "עוזרת" למצוא כל אחד ואחד מהם. אבל הנה דוגמה קטנה ואנטי אנורקטית, למרות שאינה קשורה בכלל להפרעת אכילה, לאופן בו התנגדות לשלטון טרור ודיכוי (כמו זה של הפרעת האכילה) יכול לצוץ מהמקומות החלשים והכואבים ביותר.

לאישה בתמונה הזאת קוראים רוזה פרקס.

זו תמונה ישנה. היא נלקחה במדינת אלבמה בארה"ב בשנת 1955, כשרוזה פרקס היתה כבר בת 42. כפי שניתן לראות, היא נעצרה על ידי המשטרה באותה שנה. בראשון לדצמבר, רוזה פרקס עלתה על אוטובוס בדרך הביתה מעבודתה והתיישבה באחד מהמקומות השמורים לשחורים, מאחר ובאותם ימים היתה נהוגה הפרדה גזעית בדרום ארה"ב - לבנים מקדימה, שחורים מאחור. כאשר האוטובוס התמלא, הנהג דרש ממנה ומעוד שלושה נוסעים שחורים לפנות את מקומותיהם לארבעה נוסעים לבנים שלא נותר להם מקום בחלק קדמי. שלושת הנוסעים האחרים פינו את מקומם, אבל רוזה פרקס סירבה לקום. הנהג הזמין את המשטרה, וכמו שרואים בתמונה רוזה פרקס נעצרה והואשמה בהפרת סדר. היא נשפטה ונקנסה.

אם הסיפור היה נגמר פה, אולי זה היה סיפור על אישה חסרת כוח ומעמד, שעושה ניסיון חסר משמעות לעמוד על זכויותיה ולא רק שלא מצליחה - אלא אף נענשת על כך. אבל מה שקרה אחר כך שינה את ההיסטוריה. בעקבות ההחלטה של רוזה פרקס להתקומם נגד הדיכוי ממנו סבלה, ובעקבות אי הצדק שנגרם לה, התארגנו השחורים בעיר והכריזו חרם על חברת האוטובוסים. ביום המשפט שלה עשרות אלפי תומכים הגיעו - רובם ברגל, חלקם ברכב, אבל אף אחד לא באוטובוס - והפגינו מחוץ לכתלי בית המשפט.

היות ובאותם ימים למעמדות הנמוכים לא היו כלי רכב, הנזק שנגרם לחברת האוטובוסים היה עצום, ותוך זמן מה הוחלט לבטל את ההפרדה הגזעית באוטובוסים. מעבר לכך, בעקבות האירוע קם בדור של מנהיגי זכויות אדם שחורים, כולל מרתין לותר קינג, והקימו את התנועה לזכויות האדם. רוזה פרקס הפכה סמל להתנגדות לדיכוי ואי צדק. בתקופה שלאחר מכן שונו רבים מהחוקים הגזעניים שהיו קיימים אז, לא מעט בהשראת האירועים האלו.

יש מיתוס לפיו כששאלו אותה למה בעצם לא ויתרה על המקום, רוזה פרקס ענתה: כי הייתי עייפה. אבל הסיפור הזה אינו אמיתי. באוטוביוגרפיה שלה היא כתבה:

"אנשים תמיד אמרו שלא ויתרתי על מקומי כי הייתי עייפה, אבל זה לא נכון. לא הייתי עייפה יותר מבדרך כלל, בסופו של יום עבודה ארוך. לא היית זקנה, למרות שלאנשים יש דימוי שלי כזקנה באותו אירוע. הייתי בת 42. לא, העייפה היחידה שהייתי זה עייפה מלהיכנע".