לנצח את הפרעת האכילה

כסטודנט לפסיכולוגיה, בשנה הראשונה או השנייה של לימודיי, נתקלתי במונח  Double Bind לראשונה. התרגום המילולי הוא "קשר כפול", אבל הכוונה היא למסר מבלבל המכיל ציפיות והנחות סותרות, כך שכל תגובה היא בעייתית.  

למשל, כשבחורה אומרת לבן זוגה (או להפך): למה אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי?

או כשאם אומרת לבתה: תראי לאורחים איזה יופי את משחקת

או כשאבא אומר לבנו: אתה צריך להיות יותר אסרטיבי

או בכלל, כשמעבירים לנו את המסר: תהיו מי שאתם...

אם הבחור לא יאמר לבת זוגו שהוא אוהב אותה, הוא יאכזב אותה ולא יענה על ציפיותיה – אבל גם אם יאמר "אני אוהב אותך" ספק אם תהיה מרוצה, משום שההנחה הסמויה בדבריה היא "למה אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי באופן ספונטני?".

האם שאומרת לבתה להראות לארחים כיצד היא משחקת בעצם תובעת ממנה משהו דומה: משחק הוא מרחב של חופש, יצירתיות ושחרור, ולא ניתן לכפות על מישהו להיות יצירתי וחופשי.

באשר לבן, אם יעשה כדברי אביו, האם הדבר יהפוך אותו לאסרטיבי או לצייתן?

הבעיה העיקרית ב double bind אינה שהוא טומן בחובו דרישה פרדוקסלית, אלא שהוא "מתחפש" לתקשורת אחרת, ישירה, והדילמה שהוא יוצר נותרת  סמויה מן העין.

הפרעת אכילה משפיעה באופן דומה על תקשורת בינאישית, ובהקשר הזה נזכרתי לאחרונה במונח ההוא. זו לא פעם תקשורת מבלבלת, עמוסה במסרים סותרים, עמומים ועקיפים – והכל מתחת לפני השטח.

למשל, נערה המתנהגת בעדינות ומדברת בשקט רב כאשר מתחת לפני השטח מסתתרים כעס ותוקפנות אדירים.

למשל, הוריה של אותה נערה שהולכים סביבה על קצות האצבעות, אבל בעצם משדרים (בלי לומר זאת באופן ישיר) עד כמה הם מתוסכלים מהתנהגותה.

למשל, האופן בו כמעט בכל אמירה הפרעת האכילה מוצאת עלבון או אשמה

או האופן בו כל דיאלוג על אוכל, מראה גוף ומשקל נטען בהמון הנחות ומשמעויות פרו אנורקטיות סמויות

תקשורת בין הורים לילדים היא תמיד קשה, אבל הפרעת אכילה מעצימה את הקושי הזה פי כמה (אם כי אני חושב שדפוסי התקשורת האלו עלולים להתרחש בכל מערכות היחסים, לא רק בקשר עם ההורים). כדי לא לאפשר להפרעת האכילה להשתלט על דפוסי התקשורת חשוב לעשות מאמץ ולשכלל את התקשורת האנטי אנורקטית/בולמית – תקשורת ישירה שמאפשרת לשים את הדברים על השולחן גם כאשר אינם נעימים. תקשורת שההנחות, הציפיות והתחושות שמרכיבות אותה אינן נותרות סמויות אלא מוצאות את דרכן לשיח הגלוי.