| 12/2007
מיקי, כנראה שטעיתי... אולי את לא היית בכלל מגעילה אבל אלינה לפי כל ההתנהגות שלה, היא ילדה נוראית ואני שמחה שאני והיא לא חברות, כי היא סתם. מיקי, אני מצטערת שהייתי כל כך עיוורת, ולא ראיתי שאיכשהו אני ואת תמיד משלימות אחרי כל המריבות, וסליחה שלקחתי אותך כמובן מעליו, כי את לא, את מיוחדת... הרבה יותר מסתם ילדה. ואלינה, אני לא אוהבת לריב, אבל אולי תסתכלי על עצמך לרגע, אולי תראי כשתביטי פנימה, תראי שגם את ילדה נידחפת, את נדחפת ביני לבין מיקי, והנה התוצאות, 1:0 כן, 1 לך ולי 0. את צודקת מיקי מעדיפה אותך עליי בהרבה, ואפשר גם להבין אותה, את (אלינה) הרבה יותר יפה, נחדה, חייכנית, עליזה, פרועה מגניבה וחברותית ממני... אבל אלי ספציתית את ממש מגעילה... גם מיקי לא הכי הכי מושלמת בעולם והיא כל הזמן מנסה להתרחק ממני, אבל תדעי שאני חזקה כדי להשאר לבד, גם אם אני בוכה, אני לא נשברת, כי אני יודעת, שאני לא עשיתי שום דבר רע לאף אחד ואני יודעת שלעומתי את כן, את עשית לי רע, כל-כך רע עד שמגיע לך לקבל כל-כך הרבה חרא בחזרה, אבל אני לא הולכת להחזיר לך את החרא הזה, אלא את תחזירי לעצמך, לאט לאט, אבל בסוף זה יתנקם בך. אני לא רוצה לריב, אז אני אסיים את הפוסט בנימה אופטימית זאת, אלינה אני אוהבת אותך, אבל למה את כל-כך שונאת אותי?
| |
פוסט זה מיועד למיקי (לודה)
בנות, הן אולי כוסיות והכל נפלא, אבל יש עובדה אחת שקיימת אצל כל הבנות ובגללה קוראים להן בנות... וזאת העובדה שהן מניאקיות אחת אל השניה, כל הבנות יכולולת להיות החברות הכי טובות, עד שתגיע אחת שהיא יותר מתאימה לחבורה, ואז את מי אם לא אותך יעיפו מה"חבורה"... אז ככה, הבת הספציפית שאני רוצה לדבר אליה, או יותר נכון לכתוב את הפוסט הזה בשביל שהיא תקרא זאת מיקי הידועה בשמה האמיתי לודמילה איזמאלוב, או איך שלא כותבים את זה...
אז ככה,
אני לא יודעת אם את פה, אני לא יודעת אם את בכלל קוראת את זה אבל יש משהו שחשוב לי להגיד לך,וזה הולך בערך ככה: אני שונאת אותך, יא חתיכת זונה, פעם הייתי החברה היחידה שלך, זוכרת?! הייתי מבריזה משיעורים רק כי את לא רצית להיות לבד, והנה עכשיו באה ילדה רוסיה יפה חמודה ואוהבת מטאל (אלינה), ואופס אני כבר לא קיימת, את מגעילה אותי ואת לא יודעת להעריך חברות, ורק שתדעי שאת מאוד פגעת בי, יא מכשפה, ולא משנה מה אני יעשה
את תמיד תהיהי מגעילה אלי, וברגע שאלינה לא תבוא לבצפר, פתאום תזכרי שגם אני קיימת, כדי ללכת איתך לג'ונגל, וכשאלינה חוזרת, ופתאום כן יש לך עם מי להיות אז אני כבר לא שווה את ההתיחסות שלך, נכון?!?!?!
היום בבצפר, הדר הוציאה חצי מהיכתה מהשיעור, וכולם רכו ללכת למרכז משאבים, אז ביקשתי ממך לבוא ולשבת איתי במקום ללכת איתם כי סתם רציתי לדבר, אבל את אמרת "לא רוצה" והחלטת ללכת איתם, בסוף אולי הדעה שלי שיתנתה גם את דעתם, והם החליטו להשאר מחוץ הכיתה לידי, ואז התחלתי לדבר עם רובין (איתמר נוריאל), ואז באמצע השיחה פתאום נזכרת שאני שם, איפשהו שהוא באיזור לידך, אז החלטת לדחוף את האף שלך לשיחה שהייתה לי איתו, ואגב אם אנשים מתנהגים אלייך לא יפה, אולי תפסיקי כבר להאשים את המראה שלך ותתחילי למצוא קצת אופי מאחוריה הפוזה של הוונאבי אימו עם השיער המוזר. את כל הזמן כותבת בבלוג, כולם שונאים אותי, אף אחד לא אוהב אותי, אז מה אם אני מכוערת זה לא יפה להתיחס אלי ככה. אז רק שתדעי שאין אף אחד שמתיחס אלייך ככה, ושאת כנראה מאוד פרנואידית או שאת סתם צומי... אני באמת שלא יודעת, הפסקתי לעקוב אחרי המוזריות הטיפשים שלך כי כבר ממזמן נמאסת עליי, ואין יום שאני לא אומרת לעצמי, למה הילדה הזאת חייבת להיות כל-כך טיפשית, יום אחד את אומרת שלקפוץ ולהיות קפיצית בכל בצפר זה דפוק ויום אחר את קופצת ליד הכיתה כמו איזה ארנב צולע עם מקל ארטיק תקוע עמוק בתוך התחת, אז רק שתדעי, שכבר נמאס לי לשמור הכל בבטן, או לספר לחצי מהכיתה על זה שאת דוחה אותי, אז אני פשוט כותבת לך את זה כאן, והייתי רוצה לדבר איתך על ה קודם פנים מול פנים אבל את אף פעם לא מוצאת זמן לחברה הראשונה שהייתה לך בכיתה הדפוקה הזאת, כי תמיד איכפת לך רק מעצמך, את נהיית חברה של מי שמתאים לך, ולא של מי שפעם הייתה החברה הכי טובה שלך, כי בתכלס מה איכפת לך ממני בכלל?!?! ואם יש דבר אחד שטוב שאת יודעת לעשות זה לעבוד על אנשים וכל יום להתנצל מפני ילדים שבכלל לא איכפת לך מהם רק כדי שלא ישנאו אותך, אבל ההתנצלויות שלך כבר לא יעזרו במצב שגרמת לי להרגיש כמו איזה ילדה סתומה, שצריכה עכשיו למצוא חברות חדשות, כי את היית החברה הכי טובה שלי אבל יום אחד זה כבר לא התאים לך, אז החלטת להיות חברה של כולם חוץ ממני... ואני כבר יודעת מה הולך לקרות אחרי שתקראי את הפוסט הזה, או שאת תגיבי ותכתבי שחצי ממה שכתבתי כאן היה לא נכון או מוגזם, ואולי את אפילו תהיהי צודקת אבל אותי זה כבר לא יעניין כי את יכולה לקרוא לי פקצאה ואת יכולה לקרוא לי זונה ושקרנית וכל קללה אפשרית שרק תעלה לך בראש, אבל יש רק שם אחד שאני מבקשת ממך לא לקרוא לי, בחיים אל תקראי לי חברה שלך.
| |
יאללה בלגן, יאללה בנות
עם רצון וקצת יכולת כל סוס יכול לזיין תרנגולת, עם מאמץ וקצת תרגול הוא יכול לזיין גם את כל הלול, ואם אין מזל אז כנראה שהוא לא יזיין בכלל.... אם אני הייתי הסוס, בואו נגיד שהמשפט האחרון (ואם אין מזל אז כנראה שהוא לא יזיין בכלל) הכי מתאים לי כרגע... שום דבר שאני מנסה בזמן האחרון לא מצליח כמו שצריך. אף בן שאני רוצה לא רוצה אותי, אף בת שאני רוצה לא רוצה אותי... אז אני במצבי דיכי מידי פעם... בעצם כמעט כל יום אחרי בצפר, כשאני לבד בבית, ואז אני מתחילה לחשוב על אהבה חדשה ופתאום אני נזכרת שאני לא יכולה להוציא אותו מהראש שלי, אז מה הטעם לרצות מישהו אחר..?! בנים הם חראות, בנות אולי רעות ובוגדניות, אבל יש להן רגשות.. ובנים יעשו הכל בשביל איזה סטוץ דפוק... וחוץ מזה יש יותר בנות שוות מבנים שווים...XD הבנים היחידים שנחמדים הם אלה שתמיד איכפת להם, ולצערי אין יותר מידי כאלה... זותומרת יש, אבל לא מספיק... הבן האחרון שרציתי הוא סתם זבל... והבת האחרונה שרציתי היא אפילו לא בעיניין של בנות, וחוץ מזה עכשיו אני קצת כועסת עליה... אז אני לבד, ועצובה... והכי חשוב מיואשת... וזאת תקופה כזאת... בבצפר אני סבבה, ו"שמחה" והכל, אבל בבית אני מגיעה לחדר סוגרת את הדלת בבום, נשכבת על המיטה ומתחילה לבכות, ואז אני מרגישה בלתי נראת, כי אף אחד לא מעודד אותי, או שואל מה קרה, ולפעמיים זה דווקא נחמד.. אבל יש פעמיים שאני דווקא ממש צריכה עידוד... ודווקא בפעמיים האלו כולם לא עונים לי, או עסוקים או שהם סתם מתעלמים ממני... =[ אבל הבכי לא עוזר והדמעות מלוחות, אז כבר עדיף לא לבכות ולשמור הכל בפנים... ואז בבצפר יש כאלה ששואלים אותי, למה אני עצובה.. ואני אומרת להם, מה פתאום, אני לא עצובה... ואז אני שואלת את עצמי בראש... מעניין עד כמה אני שקופה?!?!? ואז אני מבינה שכנראה אני יותר מידי תוחה עם הרגשות והסיפורים שלי... ואז עוברת בי המחשבה של להפסיק לספר הכל לכולם... אבל אז מה באמת שווים חברים???? אז אני שופכת הכל והמילים מתערבבות כבר עמוק בתוך הראש, ואז מה שיוצא לא קשור למה שרציתי להגיד... ואז אני צוחקת מתוך מבוכה... ועוברת לשבת במקום טיפה יותר שקט... ואז אני מבינה עד כיף זה להיות עצובה.. ואז בד"כ מגיע מיהו מהכיתה שלי ומתחיל לדבר איתי, ולשאול שאלות מרגיזות ואני ישר כמו טיפשה עונה על השאלות בלי לחשוב יותר מידי... ואז אני מתפלאת איך בסוף יוצא שאני הטיפשה היחידה שנשארה על העולם השחור ורוד הזה, שרגע אחד הכל שחור עצוב ואפל, ורגע אחר הכל ורוד ושמח מתמיד... אבל הרגע השמח לא נמשך הרבה זמן ולעומתו הרגע השחור נמשך במשך כל הזן שהורוד לא מופיע.... חשבתי המון פעמיים להתאבד, ואז חשבתי לעצמי "מה באמת אני אשיג מזה?" ואז הבנתי שכלום. אז ישר התחלתי לחשוב על משהו אחר... ולבסוף איכשהו חזרתי למחשבה על המוות... ושוב ניסיתי לעבור נושא... ואז הדלקתי טלוויזיה וניסיתי להנות ממה שאנשים רגילים וחכמים נהנים (טלוויזיה ומסן)... וזה היה נחמד... אבל ברגע שנהיה משעמם הכל חוזר להיות שחור... ואז באמת אין מה לעשות... אז עד פה הפוסט העמוק והדיכאוני שלי...
צ'או לכם ידידי...!!!!
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
