"אז אני יכולה לקרוא אותם בשקט בחדר שלך?"
"כי בדרך כלל את קוראת את המכתבים שלי בקול רם?"
"כן- אה, לא!"

יום מוזר. באמצע שיעור היסטוריה [כפול] התלמידים התחילו לסדר את השולחנות במעין ח' עקומה שכזאת, כמעט בלי ששמו לב. בסוף כל הכתה הייתה בח' [ועוד איזו שורה מוזרה באמצע]. בכל מקרה, כן.

אז יצאתי מתחנת לב המפרץ אל תוך הקניון [כי זאת היציאה היחידה עכשיו, מסתבר], ונעצרתי מול מכולת שכזאת בתהיה אם כדאי לי לקנות משקה. ואז המשכתי ללכת. אבל, משהו הסיט את תשומת לבי- איש אחד שישב ליד אחד השולחנות שם התחיל לדבר איתי, שאל אותי, "למה התלבטת?" וכאלה, והיה מטריד באופן כללי. בכל פעם שניסיתי לסיים משפט ולהגיד "טוב, ביי" הוא המשיך לדבר איתי. אז בסוף חתכתי, ולרקע קולות "היי, לאן את הולכת?" נמלטתי משם.

אם זה לא היה באמצע קניון הומה בצהריים [ולא, נאמר, אחת עשרה בלילה בסמטה צדדית בתל אביב], הייתי אומרת שזה היה מאוד מלחיץ, אבל בהתחשב בנסיבות... זה היה רק קצת מלחיץ.

[מה... אני נלחצת בקלות ]

[ד"א, זה ממש עובד ה'מ-עכ-שיו' הזה. אני סוגשל גאה בעצמי [?]. או משהו.]