| 12/2008
טוב
"חשבתי על זה, ואת צודקת."
"נכון! בקשר למה?"
בסופ"ש הקודם:
"איפה את?"
"בכרמיאל."
"מה את עושה שם?"
"אני אצל רופא השיניים."
"מתי את חוזרת?"
"ביום ראשון."
"...
את ישנה אצלו?!"
אני ושקד חוזרות מבייביסיטר על אחות של נתנאל. חוצות את הכביש, ופתאום חבורה של צעירים בעלי איפור הסוואה על הפנים שוטפת את המדרכה בריצה [כלומר, לא מילולית. פשוט לא מצאתי ביטוי טוב לזה].
"מה זה?!" אני מגיבה בתדהמה.
"אני לא יודעת," אומרת שקד בנימה מהורהרת, "אבל הנה באים עוד כמה!"
אתמול היה יום די טוב, נראה לי. הוא היה גם מיותר ולא נחוץ, אבל בסך הכל לא נורא כל כך, ואני מניחה שמיציתי ממנו מה שיכולתי.
הסתבר לי שבאתי לבית הספר בשביל לעשות מבחן בספרות. וזהו. כן, קמתי בבוקר במחשבה שגם יהיו לי שיעורים על הדרך, אבל המבחן התמקם על השעתיים הראשונות, שהכילו היסטוריה כפול [שהשנה אני דווקא ממש אוהבת. ככה זה כשמחליפים מורה ממרקרת במורה בנאדם], כך שקצת התבאסתי. במבחן הלך די טוב, תודה. הייתי צריכה לענות רק על שאלה אחת בנושא הדרמה [חפץ] ואחת אנסין [על הסיפור הזה נאמר לי לפני כמה חודשים, "כשמנתחים את הדמויות אני מרגיש שפורסים, מקצצים ומנתחים את אישיותי גם." אז דיכא אותי לענות על השאלה הזאת, ועצבן אותי לקרוא את הקטע הזה. למרות זאת, הרגשתי איזושהי תחושה מוזרה של סגירת מעגל, אולי. או משהו דומה]. נקווה שהלך לי טוב הפעם כמו שהלך לי בפעם שעברה. בחלק מהזמן הרגשתי שאני הולכת במעגלים בתוך הראש שלי, מנסה לשבור את החיבור ולצאת אל תוך הדף. אני שונאת לבהות בדף ריק ואז לכתוב בקדחתנות במשך שעה. זה מפחיד אותי שרק השנה גיליתי שאני כן יכולה לחפור, רק לפני חודש הבנתי שהבעיה שלי היא לא שאני לא טובה במקצועות האלה, אלא שאני מסרבת להודות בעובדה שאם אני באמת משתדלת לעשות את הדבר הנכון [במקרה הזה, ללמוד מספיק ולישון טוב לפני], אני יכולה להצליח. וגם זה מפחיד אותי.
אחרי זה היה שיעור פעוט עם דורון על שיר של לאה גולדברג, והלכתי לשיעור נהיגה. יותר מתמיד, זה היה שיעור מוזר, עשיתי בו טעויות מגוחכות ובכלל היה כיף חיים. ירדתי ליד תחנת הרכבת, כי אני ואחי היינו אמורים לנסוע לאבא. כמובן שאני הייתי שם כבר ב12:40, וגלעד היה אמור להגיע עוד לפחות חצי שעה. עמדתי ליד קיוסק הצמוד לרכבת עם בקבוק הקולה הטרי שלי ופטפטתי עם חייל נחמד שחיכה לשניצל שהתטגן לו בעצלתיים במקום. לא קניתי עדיין שום דבר לאכול, כי חיכיתי לראות אם גלעד רוצה לאכול בנהריה או בחיפה עם אבא. החייל המדובר החמיא לי כשניחש שאני אחרי צבא [במיוחד שבאותו יום, עם הקשת בשיער, הרגשתי כמו ילדה בת חמש] והגיב בתרעומת משועשעת כשסיפרתי לו שרופא השיניים שלי חשב שאני בת ארבע עשרה. אני צריכה אנשים כאלה לזמנים שמחכים לאנשים, שאני לא אשתגע משעמום. החייל עלה לרכבת [כמובן, לפני שגלעד הגיע, כשרכבת נוספת הייתה בדיוק שעה אחרי], והתיישבתי על ספסל וקראתי בעודי מחכה לאח הסורר [ששלחתי לו SMS, ובכל זאת החליט שהוא לא יודע את המספר שלי, לכן התקשר לאמא וביקש ממנה לבקש ממני להתקשר אליו. מה נסגר?]. עד שהוא הגיע כבר לא היה טעם לקחת אוטובוס במקום הרכבת של 14:06, אז קנינו כרטיסים, פיתה עם זעתר וזיתים [הפיתה הייתה חמה וטעימה, הזיתים מרים ולא איכותיים אבל בסך הכל בסדר] ועלינו על הרכבת. ואז הגענו הביתה.
ואז הלכתי לישון והיה טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ברווז בצנצנת