כל הזמן הזה אני, לא יודעת, מנסה לנקז ממני את כל הרעל הזה. ובכל פעם מחדש אני מנסה להבין מאיפה הוא בא, כל הרעל הזה, למה אני לא מפסיקה לנסות להוציא אותו, איך זה שהוא לא נגמר?

ואז הבנתי.

בכל פעם שאני מרוקנת את עצמי, אני משאירה את הפתח הזה פתוח- מה הפלא שהוא נכנס בחזרה, וכפול מזה? אז מה אם בכל פעם שאני מגרדת את הפצע הזה הוא יוצא מעט יותר נקי? לפעמים אני תוהה אם לא כדאי לעזוב את זה ושתישאר צלקת, ושלעזאזל עם להיות הגיונית ומתחשבת ובסדר עם כולם, פעם אחת להיות בסדר גם עם עצמי.

אחרי חודש, אמא שלי עדיין שואלת מדי פעם אם אני מרגישה בסדר, ומנסה לשדל אותי "לדבר על זה", וכמה אפשר להגיד שאני בסדר כשכל פעם שאני מצליחה לשכוח אני נגררת בחזרה אחורה, נאבקת להשתחרר. כל מילה שנאמרת, כל מייל שנשלח, כל אזכור, גורמים לי לרצות להפסיק לנשום.

"את יודעת, אני חושבת שזה הקשר שגרם לי הכי הרבה לבכות, אי פעם."

ולא בכי מהסוג המשחרר, כזה שאחרי שבוכים אותו מרגישים שאיזשהו משקל נפל ממכם, אלא כזה שאחריו רוצים לבכות עוד ועוד ועוד, ואם הייתי מישהו אחר הייתי חושדת שאני רוצה להתאבד. איך נתתי לעצמי להרשות לעצמי לפגוע בעצמי?

ואיך, לכל הרוחות, נגררתי לתוך מסכת העינויים הזאת, כאילו לא מספיק שאני מאשימה את עצמי [כי אני מסרבת להגיד דברים רעים על אנשים אחרים, כי הרבה יותר קל להאשים את עצמי, כי זה נכון שנתתי לזה לקרות בעצמי ולא עשיתי כלום], גם מאשימים אותי בצביעות [גם אם חלקית]? כבר חודש שהדבר היחיד שאני יכולה להגיד זה, אלוהים אדירים. אני לא מאמינה שזה קורה לי.

[ולכמה אנשים כבר סיפרתי על זה בניסיון לקבל קצת פרספקטיבה, כמה אנשים ניסו לגרום לי להרגיש שאני בסדר, אני לא אמורה להמשיך לחשוב על זה, איך חשבתי שמשהו שגרם לי לבכות כל כך יכול להיות איכשהו בריא?]

הלוואי שיכולתי ליותר משני רגעים להתנתק מזה, להתנתק מהעולם ופשוט ללכת לישון.

I want out