1.3

זימון למבחני דוברות ומידע.

   קמתי בשעה שש בבוקר [האמת היא שקמתי בשש ורבע, אבל השעון היה מכוון לשש אז זה נחשב], והתארגנתי קצת. בסופו של דבר לא עשיתי הרבה חוץ מלהתלבש- החלטתי להיות חכמה בלילה שלפני ולארגן את כל שאר הדברים אז. אבא [שנאלץ לקום גם הוא מוקדם בשבילי, המסכן] הסיע אותי לתחנת הרכבת. תכננתי להיפגש עם שירסקי ברכבת, ואפילו [!!!] עליתי על הרכבת הנכונה, אבל הפלא ופלא, כשעליתי עליה נוכחתי שאין אפילו חצי סנטימטר של מקום לזוז. אחרי שתי דקות בהן הלכתי שלושה מטרים [זה יוצא מטר וחצי בדקה, נכון מאוד ילדים], החלטתי שאין ממש פואנטה לנסות להתקדם עוד, ופשוט ישבתי איפה שהייתי. הוחלט להיפגש בתחנה.

   כשיצאנו מהתחנה ירד גשם קל, לא משהו מטורף [מזל שדאגתי מראש לקחת מטריה]. מסתבר שזאת הייתה טעות ללבוש את המכנסיים הארוכים מדי והמתרחבים, כי דרכתי בטעות בשלולית בעומק חצי מטר והגרביים שלי נרטבו. יום שלם הסתובבתי עם רגליים קפואות וגרביים מתפוררים . נתנו לנו במשך שעתיים בערך להסתובב באולם [שהיה פאקינג קפוא] ולדבר עם נציגים מהחלקים השונים של האשכול הזה [גל"צ, דובר צה"ל, "במחנה"], ולקבל מדבקות. אחרי זה הובילו אותנו [יותר כמו "זה אמור להיות איפשהו בכיוון ההוא. לכו לשם"] לאולם בו היו המבחנים- המון המון כיסאות ושולחנות קטנים. מאה שאלות ידע כללי ועוד בטח מאה על דברים אחרים שהתחלקו ביניהם. חשבתי שילך לי טוב בחלק על המוסיקה, אבל ניחשתי כמעט הכל. בינתיים הצורך להשתין גבר, וכשסיימתי שניה [אחרי שולה], מיהרתי לחפש את התיק שלי. מיותר לציין שבמשך עשרים [פאקינג] דקות לא הצלחתי למצוא אותו, רציתי לצאת לשירותים ולחזור לחפש אחרי זה אבל החיילת ביציאה אמרה שאני צריכה לתת לה את החוברת שחיילת אחרת לקחה לי, הבאתי לה את החיילת והיא אמרה שאני צריכה קודם להוציא את התיק, כל זה בהליכה של מאה מטרים הלוך וחזור, כשהשלפוחית לוחצת והמכנסיים משמיעים קולות של מזרקות [בגלל השלולית, לא בגלל משהו אחר שמשתמע]. עוד חצי דקה ומצאתי את התיק בדיוק במקום שלא ציפיתי שהוא יהיה. יצאתי החוצה ["אני הזאת ממקודם, זוכרת?" נותנת לי לצאת] והלכתי לשירותים. שירסקי קראה בהיסטריה שהיא לא מוצאת את הסלפון שלה, ובסוף מצאה אותו בתוך המטריה המקופלת.

   בסוף הלכנו, ושירסקי ציינה את העובדה ששולה עומדת לחזור ברכבת, לכן רצתי את העוד חמישה מטרים כדי להצטרף אליה. כמובן שבתחנת הרכבת לא רצו לקבל את שוברי התחבורה שלנו, ונאלצנו לקחת אוטובוס לתחנת ת"א מרכז ומשם לנסות [מזל שזה הצליח, כי האלטנטיבה הייתה שלושה-ארבעה אוטובוסים צפונה]. נסעתי לעכו, וכמובן שהמכשיר לא קרא את הכרטיס שלי, כי ביקשתי לנהריה ושיניתי את דעתי. ואז לקחתי אוטובוס לעבודה של אמא.

2.3

   אם חשבתי שכל היום המתסכל בת"א היה לשווא, אתמול התבדיתי- שיחה מגל"צ עם זימון ליפו [פיכס, איך אני אמורה להגיע לשם?] ליום ראשון הבא, למבחני קול. רוצים אותי

וגם! הצלחתי סוף סוף להבין איך סורגים את הצעיף הזה. איזה אושר. [אם כי, אני חושדת שאני צריכה להחליף את הטורקיז המוזר בלילך. יש לשילוב הצבעים טורקיז-תכלת-לבן אפקט ממש תינוקי.]

3.3

   סתם, הברזתי מספורט כדי לכתוב את הפוסט הזה.

ויש אירוע בלוגרים של תפוז ביום שישי. אני תוהה עד כמה בגידה זה יהיה ללכת [בהתחשב בזה שאני בכלל לא כותבת בבלוג שלי בתפוז יותר. יש שם בדיוק פוסט אחד אאל"ט]. מצד שני, בכל מקרה אין לי כסף [סכום נוכחי: 70 אגורות], אז ברור שאני לא אלך.

מילא.

[בקטגוריות של אנשי השנה יש "מישהו שהיית נתקעת איתו במעלית". חזק.]

אמא: "למה את מצוברחת?" לימור: "סתם, יום שלישי."

[ועוד תוספת קצרה: סליחה על הפוסט הזוועתי, כבר כמה חודשים טובים שלא כתבתי פוסט "קמתי אכלתי הלכתי חזרתי", ואני צריכה לתרגל לפני שאני אשכח איך כותבים.]

[תהייה: מי אני, מר פראבדה, שאני מעניינת אותך עד כדי קריאה קבועה? זה מתמיה אותי כבר זמן מה.]