מה שהכי מצחיק, ומגוחך, ועצוב, זה שאתה בכלל לא מנסה להבין. מקובע לך בראש שאף פעם לא אהבתי אותך, ואם אתה חושב ככה, אז זה חייב להיות נכון. זה לא משנה אפילו מה שאני אגיד.

העניין הוא, שפספסת את הנקודה. כל כך חזרת על זה שאתה לא מבין, "הייתה לנו כזאת כימיה טובה, הצחקנו אחד את השני". אז לא ברור מה היה לי לא טוב. כימיה! מה אני מתלוננת, הרי יש לי הכל, מרק ועצם.

זה טוב ויפה, אבל בעצם, אתה באמת חושב שכל מה שהיה מספיק לנו זה כימיה? אהבה, אפילו?

הו, יש לי כימיה מאוד טובה עם תהל, סיון, עומף. אנחנו מצחיקים אחד את השני. ואני מאוד אוהבת אותם. זה לא אומר שאני רוצה להיות בת הזוג של כל אחד מהם. מה שיש לי איתם מספיק לי. גיליתי שאני לא צריכה משהו יותר מעמיק מזה. לפחות כרגע, אחרי כל מה שקרה.

ומה שלא אמרתי לאף אחד- הפסיק להיות לי אכפת ממך רק כשנמאס לי להיות זאת שמטפלת בשברון הלב שלך. זה אף פעם לא היה וגם אף פעם לא יהיה התפקיד שלי. אף פעם. אז כמו שאמרת, ניתקתי את עצמי רגשית. בכוונה. ובצדק- מה אומרים לאדם ש"לא מבין" מה הייתה הבעיה?

והמייל האחרון הזה, שכל כך התאמצת בכח להכאיב לי בו, גרם לי, מה לעשות, לרחם עליך. לזה אתה נתפס? לשנאה ואיחולי "מי יתן שלא נפגש יותר"? כלומר, אתה יכול לעשות את זה כמה שבא לך, אם אתה רוצה. כבר מזמן הפסקתי להרגיש כמו מפלצת על כל פעם שאתה מפעיל עליי את התעמולה הרגשית שלך [ובוא לא נדבר על זה שסביר להניח שכן נפגש, אפילו בקרוב, אלא אם תמנע מזה ככל יכולתך, ואז זה באמת עצוב].

במשך כמעט שנה התייחסת אליי כמו אל ילדה קטנה וטיפשה שלא יודעת מה היא רוצה [גם אם זה היה במסווה של הערצה. "וואו, אמרת משהו מצחיק! עוד יהיה לך עתיד כשתתבגרי!"]. כל מילה ותנועה שלך היו זלזול באינטליגנציה שלי, הסבר בפעם העשרים למשהו שהבנתי לפני שאתה אפילו חשבת עליו. כאילו אתה מבוגר ממני בהרבה יותר משנה.

אז לא האמנתי שבסופו של דבר אני אצא האדם הבוגר במערכת היחסים הזאת.

[או, כמו שאמרתי למישהו אחר, לפני כמעט בדיוק שנתיים:

"אני יודעת שזה מעט קטנוני, ושלא יכול להיות שידעת את זה, אבל אפשר- כן, זה ייתכן- להפסיק לאהוב מישהו.

אפילו אם זה נראה לך הכי מופרך שאפשר, זה קורה. אתה פשוט מבין שזה לא מתאים יותר [זה באמת כל כך פשוט]...

...כי זה מה שעושים כשנפרדים ממישהו. פוגעים בו."]