אף פעם לא הבנתי מה המטרה של רופאי השיניים.

אתה נוסע חצי שעה, מחכה בברד שהאסיסטנטית תפתח את הדלת "כי זאת לא המרפאה שלי", מחכה עוד חצי שעה שאח שלך יסיים, ואז נכנס לחדר.

בפנים, אתה מתיישב על כיסא שהראש שלו יורד עד לים המלח, מורחים לך חומר מגעיל על החיך (או חניכיים, המקום הורוד הזה ליד השיניים, נו), נותנים לך זריקה, ועוד אחת, עושים לך חור בשן, סותמים אותו, ואז אי אפשר לאכול כי גם הלשון קצת נרדמה.

אחרי הטיפול כל החצי השמאלי של הפרצוף שלך רדום, ואתה לא יכול לסגור את העין השמאלית. כואב לך מתחת לאוזן, איפה שהזריקו לך את החומר הרדמה.

רופאי שיניים- לכו תבינו.

אז לא רציתי להופיע. ביג דיל.

זאת סיבה לצרוח עליי?

תמי: "מה זה הדבר הזה?! בלה בלה בלה בלה אנחנו חיפשנו אותך בכל מקום בלה בלה איפה היית בלה בלה בלה עכשיו את תלכי לשיעור שלך!"

טוב, אז אני כן מופיעה עכשיו. דווקא יצאו יפה הקולות.

היום התעוררתי מאוחר. שוב.

אבל באיחור הזה הסתכנתי בלא ללכת לקניון עם שיר ומאי ונטע. וזה היה באסה אם לא הייתי הולכת.

אמא: "טוב, אם עוד עשר דקות הוא לא בא, אני מסיעה אותך."

כעבור עשר דקות.

אמא: "אם עוד רבע שעה הוא לא בה, את נשארת בבית."

בסוף אמא שלי הסתובבה ולקחה אותי לתחנה הקודמת והאוטובוס הזה היה שם.

אמא מטומטמת. אוטובוס מטומטם.

התכוננו לנסוע בחמש וחצי לקניון (לאבא של מאי לא היה אוטו ואמא של מאי הגיעה רק אז).

שכחתי להגיד לאמא שלי, אז חמש דקות אחרי שהגענו וחיטטנו קצת בכמה חנויות בגדים (למזלי הצלחתי להחלץ כמה פעמים מקניית גוזיה. פיו), הלכנו לסופר פארם ואמא שלי הייתה שם. באסה.

אז עלינו למעלה ועשינו שתי תמונות פספורט כאלו (באחת יצאתי איכה, בשני יצאתי פחות איכה), ואז קנינו פרוזן יוגורט והלכנו הביתה.

הא, כן, ושיר קנתה מטריה. כיף.