את אלה ששואלים, "אבל בצפירה עמדת?"

כאילו שהצפירה מעידה עליי משהו כבנאדם. כאילו שאם דווקא לא עמדתי, צריך להתייחס לזה כאל מעשה זלזול שלא יראה, שאין לי כבוד לחיי אדם.

הרי לשם מה אנחנו עומדים בצפירה, כל שנה בשנה? כדי להראות את הכבוד שלנו, את היזכורעמישראל הזה.

להראות אותו.

לא מספיק שנכבד, שנעריך את החיים שלנו כשלעצמם ביחס למוות של כל חללי ישראל וחבריהם, זה צריך להיות מוחצן.

אתם, כולכם, צריכים לדעת שעמדתי בצפירה.

אני, כן, אני, עמדתי בצפירה. אתם יודעים? ידעתם?

ועכשיו?

אנשים עוצרים את הרכב באמצע הדרך, כדי שיוכלו לצאת ולעמוד את הדקה המחרידה הזאת.

אני לא מבינה את זה.

אני מבינה את זה.

את הרצון הזה להרגיש שהמחווה הכל כך קטנה, אבל הכל כך גדולה הזאת מבטלת את העובדה שבעוד רגע נחזור לשגרה. שמחר נעמוד שוב בצפירה, רק כדי שלאחר מכן נוכל לצאת מהאולם ולצחוק על הטקס, לתכנן את ערב יום העצמאות [זוכרים שפעם הסבירו עצמאות ב"לקשור שרוכים לבד"?].

כמה מכם באמת חושבים על חללי צה"ל ומערכות ישראל כשאתם עומדים?

כמה מכם מקדישים לזה יותר מחשבה מלהכניס שורה מהרעות לסטטוס בפייסבוק, מלהצטרף לעוד קבוצת "להחזיר את גלעד שליט", מלהטפל לפרטים הקטנים של ללבוש חולצה לבנה ומדבקה של דם המכבים?

למה דווקא הצפירה היא החלק החשוב?

[אני לימור, ועמדתי בחלק מהצפירה.]