יש משהו ב [גילוי? הארה? אמירת המילה המפורשת?] הזה שגורם לי להרגיש כאילו בחמש השנים האחרונות התעוררתי לאט מאיזו שינה ופתאום, בחודשים האחרונים, הפסקתי להיות רדומה. כמו שהתעוררתי ביום ההולדת ה-14 שלי בשש בבוקר, בצד הלא נכון של המיטה. יש בזה משהו מאוד מטריד ולא ברור, להכנס למקום שלא ידעתי שהוא המקום שמתאים לי, כל חתיכות הפאזל מתאימות פתאום ולא נתקלות אחת בשניה. ה... צלילות הזאת מרעננת. אני מבינה למה אנשים מפחדים כשהם רואים שהכל מסתדר- כי זה לא יכול להיות אמיתי, כי זה לא הגיוני ששוב דבר לא השתבש בדרך. אבל אני חושבת שהכל הסתדר.

אני כל כך רוצה לקשר לפוסט של גאיה, אבל הכי חשוב וקשור שלה נמצא בפייסבוק.

["לא משנה שאני לא הכי מנוסה בזה ואין לי בכלל זכות לדבר, ומי אני שאשפוט, אבל הדבר שהכי עושה לי טוב הוא לשמוע מישהו נושם איתי בדיוק, ובלי לראות לדעת שאלה הרגעים שאני תמיד אזכור."]