יושבת מול המחשב, פותחת מסמך וורד. בוהה בו בייאוש. פותחת דפדפן עם המון תגיות חיפוש שקשורות לנושא. בוהה בהן בייאוש. מתחילה לכתוב משהו מעורפל ומוחקת. מסתכלת על עבודה של מישהו אחר ותוהה אם לקחת ממנה דוגמא. כותבת פסקה ועוד שורה עד שמבינה שאין לי נושא. חוזרת לחפש נושא. סוגרת את המחשב.

מדי פעם מתקשר המחנך לשאול מה קורה ולהזכיר לי שבלי העבודה הזאת אין לי תעודת גמר.

מדי פעם דופקת את הראש בייאוש בשולחן.

מדי פעם יוצאת החוצה לשכוח שיש לי עבודה לכתוב.

חוזרת אחרי שלושה ימים. פותחת את מסמך הוורד והדפדפן, בוהה בהם בייאוש. סוגרת אותם.

מדי פעם מדברת עם המורה ליוגה על מה שצריך לעשות. עדיין לא מקבלת תמונה ברורה.

חוזרת בתשע בערב לכתוב את העבודה, בסוף כותבת בערך חצי מהכמות שהיה צריך לכתוב. בוהה במסמך בייאוש.

מנסה לשלוח את הקובץ בדואר ואז נזכרת שהג'ימייל שלי לא אוהב קבצים. מתעללת בג'ימייל. מבקשת עזרה בפייסבוק. מתייאשת- פונה לחשבון הוואלה הישן. הוא מלא בספאם ובהודעות מבמה חדשה. אחרי חצי שעה של נבירה ומחיקה [פעולות מיותרות ולא רלוונטיות, ברור, אלא מה] נזכרת שיש לי עבודה לשלוח. שולחת עם איזה משפט פתטי שתוהה האם העבודה מספקת.

נזכרת שזה לא כל מה שצריך לעשות. מחכה למייל תשובה בייאוש.

הגיע הקיץ, וכמו בכל קיץ, הפכתי לבאפי קוטלת החרקים. למה לעזאזל הנמלים העצומות האלה מסתובבות לי במטבח?