נמאס לי שכולם אומרים לי שאני צריכה להרגיש לא בסדר עם זה שאני מתלבטת. שאם אני מתלבטת זה אומר שאני חושבת שאני מתפשרת על משהו פחות טוב ממה שמגיע לי. אסור לאף אחד להגיד דברים כאלה, זה דבר נוראי לומר. כאילו שאני יודעת מה אני רוצה, ורק מעבירה את הזמן שלי עד שיבוא האביר על הסוס הלבן. זה כל כך מטומטם.

   הלוואי שיכולתי לחשוב עלייך מחשבות ברורות. למה שום דבר קוהרנטי לא עולה לי לראש כשאני מנסה לחשוב עם עצמי על מה שאני רוצה? [מ' תמיד היה צוחק עליי שהשתמשתי במילה קוהרנטי, אפילו שהשתמשתי בה בדיוק נכון. אני חושבת שהוא לא יכל לסבול את המחשבה שאני יודעת משהו (אפילו מילה) שהוא לא יודע, ופשוט ניחש שאני טועה. איך אפשר אפילו לנסות להוכיח משהו לבנאדם שיוצא מנקודת הנחה שאני טועה?] ואני כל כך שונאת את זה שאני משווה אותך אליו, שהחברות שלי משוות אותך אליו, שכולם. ומה שמצחיק זה שהם לא הכירו אותו והם לא מכירים אותך [ואני לא מכירה אותך]. אבל מה אני אמורה לעשות? לענות לאסף על שיקולים של 'האם בא לי עליו'? ואני לא יודעת איך הוא באמת הגיב, מאחורי המחשב, למה שאמרתי. אני מרגישה כאילו הוא חשב שנעלבתי שהוא לא מאמין לי, או כאילו הוא נעלב מזה שהגנתי על מה שאני מרגישה. כאילו אין סיכוי שמישהו יכול לא לרצות... שמישהו... כאילו אני מבזבזת את הפוטנציאל שלי, כאילו הוא מאוכזב ממני, לא יודעת... ומה שמשנה זה שאכפת לי מה הוא חושב עליי [לא משום מה, זה באמת חשוב לי]. ועצוב לי שאני לא יודעת אם הוא הפסיק את השיחה באמת כי הוא השתכנע או כי הוא חשב שהוא פוגע בי. נמאס לי שאנשים מתייחסים אליי כאילו אני שבירה רק כי אני בחורה, או צעירה, חמודה, לא יודעת מה גורם להם לחשוב ככה. זה שאני מבולבלת, לא יודעת מה אני רוצה, עושה שטויות במקום להחליט, לא אומר שצריך ללכת על קצות האצבעות לידי. הלוואי שיכולתי להחליט.

[והלוואי שההחלטה תהיה כן.]

1:13

   אבל למה את בוכה? בגלל שחשבתי,

"אני פוחדת לתת לך לקרוא את הבלוג שלי, כי אני פוחדת שתיכנס לשם ותתחיל לקרוא את מה שכתוב שם. ואני פוחדת שתחשוב שאתה מכיר אותי מזה שקראת את המחשבות שלי, ואני פוחדת שלא תרגיש צורך להעמיק בהיכרות שלך איתי. ואני פוחדת שאולי מה שכתבתי שם עליך ואני עוד אכתוב יפגע בך, כי אני אומרת את כל האמת. ואני פוחדת שמה שתחשוב שהוא אני מהקריאה לא ימצא חן בעיניך ולא תרצה להכיר אותי יותר. ואני פוחדת שכל ההתלבטויות האלה מיותרות, כי אחרת למה אני עושה את זה בכלל. ואני כל כך רוצה להכניס אותך פנימה, אבל אני פוחדת שכל מה שתעשה זה לעמוד שם ולהגיד שאני יפה."

   הצילו. התחלתי לדבר בהוליוודית. אני כל כך פוחדת שמה שאני מרגישה הוא לא אמיתי, אני רוצה שמישהו ינסה להבין מה אני חושבת בלי לנסות לשכנע אותי שאני טועה, ושאף אחד לא יגיד לי ש"יהיה בסדר". יופי שיהיה בסדר. מה אכפת לי מה יהיה אם עכשיו חרא ואני לא מצליחה להרדם, ובדיוק קודם חשבתי שבקצב הזה אני אצטרך לבכות שוב כדי להיות עייפה, כי אני כבר לא מכירה דרך אחרת. שמישהו יהרוג אותי.