מה אם כל מה שאני חושבת, מרגישה, חיה, נושמת, מאמינה בו, מתמודדת איתו, חושבת שאני מבינה,

מה אם כל זה הוא פשוט שקר מוחלט?

הכל מרגיש מזוייף ולא אמיתי, אני מרגישה לא כמו אדם שונה, אלא כמו קליפה של מה שהייתי לפני החופשה הזאת. הלוואי שהייתי יכולה להבין למה אני מרגישה ככה, כי אתמול הייתי בכזאת אופוריה מכל הדברים שחשבתי עליהם. ופתאום לשום דבר כבר אין ממש טעם, ואין לי כח לכלום ואני לא יודעת מה רוצים ממני.

[זאת התחושה שהכי הרבה הרגשתי בחיים שלי, התחושה של "מה רוצים ממני". כל כך הרבה פעמים חשבתי את זה, שאלתי את עצמי, תהיתי בקול רם, מה אתם רוצים ממני? במשך כל התקופה שהכרתי את מ' (בעיקר בתקופת הביחד), כמעט כל משפט לווה במחשבה הזאת. מה הוא יכול לכל הרוחות לרצות ממני כשהוא אומר את מה שהוא אמר עכשיו ועכשיו? אולי אני היחידה שדפוקה ולא מבינה את הציפיות של אף אחד ממני (מי אני בכלל? מה אני יכולה כבר לעשות?), וכל העולם בעצם יודע בדיוק מה הדבר הנכון להגיד כשאומרים לו משהו כמו "אני ואת זה לנצח"?

ועוד משהו. אני לא יודעת כלום. אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני, אפילו שברור לי מה. כל כך נוח להניח שקורה כך וכך ומה יקרה כתוצאה מזה, אבל אני לא רוצה. לא רוצה לדעת מה יקרה. ומדי פעם אני חושבת שהחלטתי מה אני רוצה, ואני מתה מפחד, באמת. אם הייתה לי איזושהי דרך לתאר את כל מערכות היחסים העתידיות (והעבריות) שלי, זה שאני מתה מפחד. פאק.]

ואולי אני פשוט עייפה מדי מכדי להבין שמחר הכל יהיה בסדר ואני ארגיש כמו בנאדם נורמלי.

אבל זה לא באמת מרגיש ככה.