אני מתוסכלת קצת מכל דבר.

כי יצא לנו להיות ממש מעט זמן ביחד. ואחרי זה בכל פעם שחשבתי עלייך היה כאב פתאומי ומהיר בלב, כאילו אני שוברת אותו לרסיסים רק כי אני פוחדת שזה לא יהיה כמו שאני רוצה ["הוא חבר שלך?" "אה... עוד לא. נראה לי." "מה זה נראה לי- הוא כבר נישק אותך?" "אממ, לא." "אז עוד לא."], או אולי כי אני כל כך מתגעגעת, כל כך זקוקה למגע שלך, כל כך רוצה אותך שזה פוגם לי בבריאות.

לעזאזל.

[זה כל כך מבלבל אותי. אני לא יודעת אם באמת אף פעם לא הרגשתי ככה, או שזה כי שכחתי, או שהכרחתי את עצמי לשכוח כמה זה טוב. כל כך מאוחר כבר.]

אתמול, כשאני ואורלב חזרנו מהיפופוטם, מישהו דיבר אליי. הוא אמר,

"את יפהפה."

אמרתי, "תודה רבה."

"אפשר להתחיל איתך?"

"נדמה לי שכבר התחלת."

"אז אפשר להמשיך?"

"לא."

אני לא מבינה מה הרעיון בלהתחיל עם מישהי בשעה שלוש לפנות בוקר. כלומר, זה גרם לי להרגיש כל כך מלוכלכת, וכל זה. כאילו אין לי פונקציה אחרת מאשר להיות אובייקט להתחלה איתו [או דברים אחרים שמשתמעים מכך].

והיום, עוד מישהו, באוטובוס.

הוא שאל, "איך את מצליחה לקרוא בחושך הזה?"

ואמרתי, "שנים של הרגל."

הוא שאל, "את קוראת הרבה?" ואמרתי, "כן."

הוא שאל, "מה את קוראת?"

ואמרתי, "משהו נחמד שמצאתי בסן פרנסיסקו. מין פנטזיה כזה."

הוא שאל אם זה משהו על סין, כי השם של הסופר הוא China משהו, באמת שם מוזר. אמרתי לו את זה.

האוטובוס עשה קולות מלחיצים, ואמרתי, "ממש מתאים לי שהאוטובוס יתפרק שניה לפני שאני מגיעה הביתה."

הוא שאל, "את חושבת שהוא יתפרק?"

ואמרתי, "אני מקווה שלא." גיחכתי.

הוא שאל, מה אני רוצה ללמוד. איך קוראים לי [לו קוראים יהודה], בת כמה אני.

הוא אמר, "את בטח אוהבת המון דברים," והשמעתי את מקבילת הצחוק להסמקה [כי אני לא יודעת להסמיק, ככה אם אני זוכרת נכון]. ואמרתי, "איך ידעת?" והוא אמר, "את מדברת כל כך ברצינות על דברים."

הוא שאל, "אני יכול להתקשר אלייך?"

היה לו קול רך ונעים. כזה שנשמע נחמד להתלטף בו. הבטתי בו, והוא קצת חייך, והוא נראה חמוד באופן כללי.

ואמרתי, "לא."

הוא שאל, "למה, את מתביישת?"

ואמרתי, "לא. אני פשוט לא מרגישה בנוח עם הרעיון." וגם כי אני לא אדבר איתך כמו שתרצה שאני אדבר איתך. וגם כי אני עסוקה מדי במישהו אחד אחר.

הוא חייך ואמר, "גם אני לא."

כשירדתי מהאוטובוס, חייכתי, ואמרתי, "מצטערת. אבל היה נעים להכיר אותך."

[והוא היה מאוד נחמד והיה כיף לדבר איתו. לכן אני מאחלת לו בהצלחה.]

זה היה יום מוצלח באמת.

פגשתי את סבתא של אורלב, ואת האח האבוד שלה [שמסתבר ששמע עליי סיפורים, אני צריכה להרגיש מוחמאת?].

ואחרי זה הלכנו לים והיינו שם עד השקיעה, ובנינו את א'טואין ונכנסנו למים [אפילו שלא היה לי בגד ים, נכנסתי עם הבגדים ככה].

בא לי לאפשר לאיזה שבוע את החיפוש רק כדי לראות מי מגיע אליי. אני תוהה אם כדאי.