אני יושבת בתחנה של רותם, מחכה לאוטובוס שיבוא. משהו קורה- לא זוכרת מה. כנראה משהו מטריד. אני עולה למעלה ויושבת ליד הבית [ליד פנס רחוב] ויש מזרן ענקי ברחוב באמצע הכביש, ואני מזיזה אותו לצד ואז בדיוק באה משאית והיא הייתה דורסת אותו אם לא הייתי מזיזה [ובטח גם מתהפכת או משהו]. האישה שגרה מולנו [זאת שאין לי מושג מיהי, שגרה ליד משפחת -] מודה לי בחום, כי זה היה המזרן שלה והוא אבד לה [WTF].

זיו* בא עם המכונית שלו [אבל לא אחת שמתפרקת] והוא מקריא לי איזה מכתב שהאבא האובד שלו [לא IRL] כתב לו. לא ברור מה קורה שם. אנחנו יושבים במושב האחורי, בהתחלה רגיל ואז אני שמה ראש על הרגל שלו. אחרי זה, תוך כדי הקראה, אנחנו יושבים בצורה כזאת שהוא מחבק אותי. אני יכולה לראות אותנו משתקפים בחלון. אבל לא השתקפות של חלון, אלא של מראה [ואולי בעצם ראיתי אותנו פשוט גם מנקודת מבט חיצונית ולא רק השתקפות]. אני לובשת את החולצה האפורה הפשוטה והשיער שלי יפה. הוא אומר שהוא רוצה לגעת בי אבל הוא לא יכול, כי אני אחות של חברה שלו [ולא כי אני קטינה, ולא כי יש לי חבר (לא שנראה לי שהוא יודע)] ואני ממש רואה שהוא מרסן את עצמו בכל פעם מחדש. אני חושבת שאני מרגישה אשמה רק על זה שאני יושבת איתו בכלל, וצוחקת כי הוא מתנהג בטיפשות [אבל זה צחוק כזה של הנאה, אני רואה את זה בחלון, אני נראית כמו בתמונה מהיומולדת של גלעד] ואני רוצה להכות את עצמי אבל לא יודעת מה לעשות. ואז אמא וענבר מגיעות ואני פורצת מהאוטו במבוכה ומברכת אותן בקולניות, מקווה שהן לא ראו אותנו.

אחרי זה כשאני מספרת לענבר על החלום [בהתעוררות שווא], אני אומרת לה קודם "אל תיבהלי" ומספרת לה קצת, אבל לא מגיעה לקטע שהוא רוצה לגעת בי, כי משהו קוטע אותי. שם אני זוכרת חלק מההתחלה של המכתב. ממש "בן יקר" וההמשך.

*חבר של ענבר שגר ביישוב ואח של קרן. אנחנו לא קשורים.

זה לא מטריד אותי, זה לא מטריד אותי, זה לא מטריד אותי.