חשבתי שאולי אני אלך לשחות היום קצת.

ואז חשבתי שאולי אני שוב אהיה צמחונית [אני חושבת על זה הרבה, אבל לא ברצינות, גם הפעם]. ונזכרתי איך זה דפק לי את החיים ואת הנשמה ואיך לא יכולתי לנשום אפילו בלי להרגיש אשמה.

ואז נזכרתי שלא הפסקתי להיות צמחונית כי היה קשה להיות צמחונית. האמת שזה היה אפילו די קל. ולא היו לי בעיות כלשהן בבריאות. זה לא מה שדפק אותי. פשוט כל כך הרגשתי שמה הטעם בכלל להתעקש על משהו, מה זה חשוב בכלל מה אני אוכלת כשאני מסוגלת לפגוע הרבה יותר באנשים אמיתיים [ובעצמי]? כל כך הרבה דברים דפקו אותי בשנה ההיא שאפילו לא הצלחתי לעשות את ההבחנה הזאת של מה טוב ומה רע, מה אני יכולה לעשות... מה...

כוסעמק.

כל כך בא לי לבכות בשבילה, בשביל לימור של לפני שנה. ושיט, עכשיו באמת אני בוכה. ואני לא רוצה, לא רוצה להיזכר בזה. לא רוצה להיזכר בכמה הכל עשה לי רע, בכמה הכל זה אשמת כולם ולא אשמת אף אחד, ודי. טוב לי עכשיו.

ואני רוצה להיות מסוגלת לספר לך את כל זה כשתבוא. ואני רוצה להיות מסוגלת לבכות בפניך. הלוואי.

ולא סיפרתי לאף אחד שבגלל זה הפסקתי, כי זה נראה כל כך פתטי בעיני. איך אפשר להגיד לאחות שצוחקת עלייך שהפסקת להיות צמחונית שזה בגלל שהחיים שלך היו פאקינג דפוקים, ושמה אכפת לי שאני הורגת חיות כשכל העולם מתמוטט סביבי?

לא שאני רוצה להיות צמחונית עכשיו. אין לי עצבים לזה.