עירית [חברה של אמא שמתייחסת אליי כאילו אני הבת שלה. זה נחמד] התקשרה ושאלה אם אני אוכל לעשות בייביסיטר לילדים שלה, כי היא ובעלה יוצאים. אמרתי, בשמחה, כמה תשלמי לי?

היא אמרה, 15 שקלים לשעה.

אז יצאתי, בשעה כמעט תשע, לבית החביב.

טוב, טוב, אבא שלי הסיע אותי, אבל חפיף.

שניים מהילדים כבר ישנו, ורק לינוי הקטנה עוד לא נרדמה.

אז הקראתי לה שני סיפורים. את כספיון ["מה זה, לינוי?" "זה דג!"] ואיזה ספר עם שירים על זהירות [בסוף כל שיר שואלים את הילדים מה הם היו עושים. אפילו היה שיר על חפץ חשוד. הסברתי לה, אחרי שאמרה שתפתח אותו, שזה לא רעיון טוב לפתוח אותו, כי הוא עלול להתפוצץ, ושכדאי לקרוא למשטרה. "ואם אין פצצה?" "אז הם יודיעו שמצאו תיק."].

ילדים קטנים יכולים להיות כל כך חמודים.

הכנתי לי תה.

תה, כן, אני וונאבי בריטית.

פאקינג פאק, איפה הסוכר הזה?

בסוף מצאתי סוכר, והכנתי לי תה קרנבריס [חע! מצאתי! חמוציות!].

אחרי שלוש שעות של צפייה בטלוויזיה [נראה שזה לא מעיר אותם], הגיעו הזוג חזרה לבית.

"אני מצטערת," אמרה עירית על האיחור. "קצת נסחפנו."

"זה בסדר," אמרתי, וקיבלתי- במקום 30 שקלים כמתוכנן- 50 שקלים!

יאי, 50 שקלים יאי!

ואז שכחתי להתעורר וללכת  לספרייה, ועכשיו אמא כועסת.

אוף.

-

אני יוצאת בעוד כשעתיים דרומה.

מחר זה הזמן, לכל הבלוגרים שיש להם את הטלפון שלי, להתקשר אליי.