לפעמים אדם הרגיש קצת כמו תו מינורי [קוראים להם ככה בגלל שהם קטנים ושחורים, או אולי להפך. אל תשאלו אותי]. למרות שלא היה שחור [רק קצת שחום, כתוצאה מאביו האיטלקי] וגם לא קטן [אולי רק קצת נמוך. אבל, למען השם, הוא כבר בן 17]. היה לו שיער שחור-כחלחל, ועיניים יפיפיות בצבע שאף אחד לא הצליח לזהות [חוץ מאחת, פעם, שעצרה ברחוב, הסתכלה עליו ממושכות והמשיכה ללכת. היא ידעה מה הצבע, אך לא טרחה להגיד לאף אחד], כחול מעורב עם אפור ואולי גם קצת צהוב. רק הוא והאישה ההיא ידעו. כל שאר האחרים לא טרחו לנסות ולשאול אותו, ורק שאלו את עצמם. כי אף אחד לא מתענין בדברים כאלה, באמת.

למען האמת, אף אחד לא התעניין באדם. הוא לא עניין אף אחד.

גם בו, איש מינורי, השתמשו רק כשהמנגינה לא נראתה בסדר.

וגם הוא, כמו תו מינורי, לא השמיע קול שהשתווה לקולם של התווים הלבנים, הארוכים, והיפים.

הוא תמיד חש איזשהי הזדהות עם התווים השחורים. אפילו אביו אהב יותר את אחותו התאומה, שיצאה בהירה יותר וגבוהה, כתוצאה מאמם האנגלית. גם היא ידעה מה צבע עיניו, אבל רק בגלל שהעניין לא הטריד אותה. שום דבר לא הטריד אותה. היא הייתה כמו מין נטיף ארוך ולבן [באמת נטתה להיתלות על דברים הפוך כשהייתה קטנה], תמיד שלווה ומחויכת, כמו אדם שחולם על גלידת וניל. היא באמת נראתה קצת כמו גלידת וניל, עם שיערה השחור הפחמי ועיניה השלוות, השחורות [עם קמצוץ של אפור, אבל רק אדם והיא ידעו על זה]. הרי אף אחד לא יודע, שוניל הוא בעצם שחור ולא לבן. שטיפת מח. זה מה שזה.

לה, לויולט, היה קול נהדר. קול קטיפה ומשי שגרם לך להרגיש כאילו צללת לתוך ערמת כריות ונרדמת, וישנת כמו, ובכן, בול עץ. למרות שאדם ידע בביטחון מוחלט שעצים לא ישנים. גם לא בולי עץ. הם פשוט חיים ממש לאט, זה הכל.

כן. היא, הסכימו בינם לבין עצמם, בהחלט מז'ור.

מממם. מה דעתכם? זה נחמד? זה עשוי להיות סיפור חביב.

ואולי אני אצליח להביא לכם קטע שבן דוד שלי כתב.

זה ממש יפה, על צבעים.

מממם. הנה עוד קטע שעשוי להכנס לסיפור.

"מה?" שאלה באי-אמון.

"בדיוק מה ששמעת."

"אז אולי לא שמעתי. תגיד את זה שוב."

"בסדר," אמר בעייפות. "אני אגיד את זה שוב."

דממה.

"נו?"

הוא נאנח, ונרעד למראה העיניים הקרות שלטשה בו.

כאילו שלטו בו העיניים האלו, לא יכל להסיט מבטו.

הוא אמר את זה שוב. לאט וברור, שלא תגיד אח"כ שלא הבינה את מה שאמר.

דמעות החלו להתנקז בקצוות עיניה, והאיפור המושלם שלה כמעט נמרח.

היא קמה, מעיפה עליו ערמות של חול. הייתה לה נטייה לפזר על עצמה חול. זאת הייתה מין אובססיה כזאת. "אותך," הכריזה, "אני לא אוהבת יותר."

"אותי?" הוא הצליח לא לצחוק, והרצין. "אותי, את לא אוהבת יותר."

"כן. אותך."

"בסדר," אמר. "את יודעת, זה היה יכול להשפיע יותר, אם באמת היית אוהבת אותי קודם."

היא החלה ללכת. "תתפלא," קראה מעבר לכתפה, והחישה את צעדיה.

הוא פער את פיו.

"לא. הו, לא." הוא אמר לעצמו בשקט. "זה כל כך לא קורה לי."

כמו ילד קטן, הוא החל לייבב. השמים החשיכו. תמיד פחד קצת מהחושך.

עכשיו אין לו לאן ללכת. "יופי. תראה מה עשית עכשיו."

פאק איט.

לא להאמין עליי.

אני באמת שוכחת ממנו.

סוף סוף אפשר לחייך בלי לחשוב עליו.

תודה. תודה, תודה, תודה.

[זה ליאם עכשיו. שיר הציעה שאארוב לו ברחובות ניו יורק, אבל זה נשמע לי טו ריסקי. אני עלולה להיעצר ע"י משטרת האופנה.]

"אבא, לך מפה. אני אקרא לסבתא."

"אוי, לא."

"כן. והיא תגיד, 'בני, לך מפה. אתה מפריע לילדה לישון!'"

הבהרה: לאבא שלי לא קוראים בני. בני זה שם גיי. רק סבתא שלי קוראת לו ככה.