זה מה שאני אוהבת באינטרנט. זה הכל זבל. אתם יכולים להגיד מה שבא לכם, בלי להתכוון לזה. לחייך ולבכות באותו הזמן, ושאף אחד, חלילה, לא יראה. הכל רגשות מתכתיים שמורים בתוך קופסא. אל תגידו את מה שאתם מתכוונים אליו. מה שהאצבעות יגידו מספיק. אני עוצמת את העיניים שלי ומרגישה את הזמזום של המכונה. "אני מתה," מקלידה לארתור. "מין כלום כזה, אתה יודע." התשובה האוטומטית לא מאחרת להגיע. "לכי לישון וזה יעבור." הולך.

בא לי לשיר ולצעוק ולבכות ולצרוח שהכל בסדר ושום דבר לא בסדר ושהחיים שלי חרא ושאני אוהבת אותך.

אבל הקופסא לא מרשה לי.

זבל.

"התיקחי את מילתי?"

"אני אקח, אבל אני בספק אם אמא שלי תעשה משהו אחר עם המילה שלך חוץ מלזרוק אותה עם סיר לחץ במדרגות."

[אמא שלי מוכיחה לי שוב ושוב כמה אפשר לא לבטוח בי. היא לא הייתה בשיחה הזאת, though.]