אני בנאדם איטי.

לא רק פיזית- כל מהלך החיים שלי הוא איטי. אני חושבת לאט, הולכת לאט, מבינה ממש לאט, ולא יכולה לעמוד בקצב של המילים שלי. יש לי הצתה מאוחרת, נכון. אבל זה לא הופך אותי לטיפשה.

אני לא הולכת לעשות משהו ממש עכשיו ולמהר, רק בגלל שאני יכולה. אני לא עושה דברים כאלה. אני שונאת למהר.

אז אל תאיצו בי, באמש'כם. אין לכם מושג מה עובר עליי.

אני: ער?

הוא: יאפ.

אני: אני לא מצליחה להרדם. זאתי כבר מעולפת פה.

הוא: מה תעשי?

אני: אמכור את גופי למדע?

הוא: חחח, את יכולה להתחבר?

אני: אין פה.

הוא: אז... תקראי את הספר שלך.

אני: חושך. תדבר איתי?

הוא: ולהעיר את החברה שלך?

אני: מה. לא התכוונתי בקול.

הוא: אוקיי. אז מה עשיתם?

אני: בסוף הסרט שרצינו לא הציג, אז ראינו משהו עם אניסטון.

הוא: איך היה?

אני: הא. המון סקס.

הוא: לפחות נהנית?

אני: ודאי. חבל שאנחנו לא נפגשים יותר. כיף לי להיות איתך.

הוא: עוד אפשר להפגש, עוד לא סוף העולם.

אני: לא אמרתי. רק חבל שלא כ"כ הרבה כמו שאני רוצה.

הוא: אם את רוצה אז יהיה.

אני: מתי?

הוא: נמצא זמן.

אני: (:

הוא: יש אוטובוסים ממעלות, לא?

אני: וגם מהכפר. אבל בטח לא יהיו לי הרבה הזדמנויות, עם הבצפר הזה והכל.

הוא: את תבואי, אל תדאגי.

אני: אני מניחה.

הוא: אולי אפילו השבוע.

אני: האמנם?

הוא: יכול להיות.

אני: יש משהו שאתה יודע ואני לא יודעת?

הוא: תלוי, מה את יודעת?

אני: הרבה, אבל לא מספיק.

הוא: מקסימום תבואי אליי אחרי בצפר.

אני: כן. טוב, עכשיו אני כן עייפה. לילה טוב?

הוא: לילה טוב.

וזה מה שגורם לי, חברים, לחשוב מה אמא שלי תעשה לי כשהיא תראה את החשבון טלפון.

אבל לא רק...