"מה?! למה בנג'י בצוות כתיבה?" "כן, הוא בכלל לא יודע לכתוב."

"לכתוב? הוא בכלל לא יודע לקרוא!"

"נועה, על מה את כותבת?" "על הנייר הזה."

"אלון, אתה כבר מחומם?"

"אלון תמיד מחומם."

"אתם כבר התחממתם?"

"איך את רוצה שנתחמם, 'אני נגן טוב'?"

"הטיפשות שלך כואבת לפעמים?"

"כן, כשעושים לו Dumbfuck."

אחרי קצת יותר מ20 אלף פעמים שהתרחיש חזר על עצמו,

רובין: "כן, אבל כל הזין."

נדב: "בצבא."

לימור:  "אמש'ך בצבא!"

"אם אתם עושים קטע אינסטרומנטלי, אני רוצה לשיר."

"שלום, אפשר לדבר עם לימור?"

"מדברת." "היי, מה נשמע?"

"הכל טוב. אה... עם מי אני מדברת?"

"עם טל...?"

-דממה-

"הו, היי!" אני עדיין מחכה לשמוע על ההוא, לתשומת ליבך :P

"אבל אין לי בכלל מקום למות!"

רובין ונועה נלחמים במקלות [הוא בצ'ופסטיקס המעפנים שלו, והיא עם גליל נייר טואלט ענקי].

"וותר, רובין, לה יש גדול יותר."

[כן, התכוונתי שזה ישמע ככה.]

-בונוס-

הגישה של המורים לתרבות:

רוני- תעשו את זה.

יעל- תעשו את זה ככה.

ענת- תנו לי, אני אעשה את זה כבר.

"תאמינו או לא, אבל רע לי.

ממש רע לי. וזה לא כאילו לא היה לי רע אף פעם בעבר.

אלא, שעכשיו זה יותר. יותר רע לי. קרוב לוודאי שלא הכי רע- בטח יכול להיות גרוע יותר- אבל אני לא אפתח פה.

זה פשוט, שאין לי כח יותר. נמאס לי לנסות להרכיב את החיים שלי מחדש בכל פעם שהם מתפרקים. נמאס לי לגלות בכל פעם מחדש שזה לא עוזר. גם את הסימנים של ההדבקה אי אפשר משהו להסתיר. נמאס לי להתעצבן ממה שאנשים אחרים אומרים לי, נמאס לי לנסות לעזור לאחרים בחיים המטופשים שלהם גם כששלי לא בסדר. נמאס לי לענות את עצמי עם המחשבות המטומטמות שלי, ממש נמאס לי לחשוב על איתמר בלי הפסקה [למרות שזה יורד בהדרגה מ"בלי הפסקה" ל"קצת פחות מיותר מדי"], נמאס לי לגרום לעצמי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות.

נמאס לי שכועסים עליי בגלל דברים שעשיתי רק מתוך כוונה לעזור, ונמאס לי שמנסים לגלות למה אני עצובה.

נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי!

בא לי פשוט לדפוק את הראש בקיר עד שאני אמות."