"כי עצוב לי."
"למה?"

"לא יודעת, אני לא רוצה להתבכיין."

"תרגישי חופשיה. אני אוזן קשבת."
"אני לא חושבת."

"בחירה שלך."

"הבחירות שלי אף פעם לא טובות מספיק. תמיד מסתבר שטעיתי."

"אז תעשי הכל הפוך."

"אבל אז אני תמיד ארגיש שבחרתי מה שלא החלטתי לבחור."

"אז את פשוט לא בוחרת?"
"סוגשל. ההחלטות שלי תמיד מחרפנות אנשים."

"אני מניח שהכל טיפש?"

"אני טיפשה."

"לא את לא..."

"אתה לא מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת את זה. מצד שני, גם אני לא."

"נראה לי שאת סתם מגזימה עם עצמך."

"קרוב לוודאי. אבל זה לא גורם לי להרגיש טוב עם עצמי כשאני יודעת את זה."

"אני חושב שזה מאוד חכמה, אם זה משפר את ההרגשה שלך."

"זה לא. אני לא."

"נראה לי שכן."

"אם את רוצה לזרוק עליי האשמות, אז תעשי את זה עכשיו ותסיימי עם זה."

"סבבה."

די כבר! תצא מפה! תלך, אני לא רוצה אותך. די... אני שונאת אותך.

אני לא יודעת. לא מצליחה. זה פשוט לא הוגן, שבדיוק ברגע שאני חושבת שהכל הסתדר והתגברתי, אני חייבת להיזכר בו. ואני שונאת להודות שאולי נדב ורובין צודקים, ואיך זה שקודם לא הצלחתי לבכות אפילו שהעיניים שלי רצו לבכות, ועכשיו... עכשיו אני צריכה להתמודד עם זה. אבל אני לא מצליחה. אני מרגישה כ"כ כפוית טובה, שאנשים מנסים לעזור לי ואני דוחה אותם. אני שונאת את עצמי. אני שונאת אותו. שונאת. שיצא לי כבר מהראש, סעמק.

זה לא הוגן. בכלל לא התכוונתי לחשוב עליו, בכלל לא התכוונתי להסתכל בהיסטורי של האנה, ולקבל תזכורת על שיחה שלו, בכלל לא התכוונתי לראות מה היה כתוב בשיחה הזאת, בכלל לא רציתי להיזכר בכמה אידיוט הוא היה, וכמה הוא עדיין, וכמה לא ראיתי את זה, ושאני לא מצליחה להרפות, אפילו שאני רוצה. זה לא הוגן לא הוגן לא הוגן, ואני שונאת את זה, את עצמי, אותו.

ואף אחד לא רוצה להיות איתי. אני לא מתכוונת לסתם להיות איתי. אני מתכוונת באמת להיות איתי. מישהו שיהיה שם, לא כידיד [פיכס, איזו מילה מגעילה], אלא כמישהו שהוא שלי. וזה ממש עושה פלאים לאגו שלי [NOT], ואני מרגישה כל כך טוב עכשיו, שיכולתי לשרוף משהו. אני שונאת את זה, ואין לי עם מי לדבר, ואני נכנסת פה למעגל קסמים שמזין את עצמו.