כשחזרתי הביתה מהבצפר לא חשבתי אפילו לרדת לחדר שלי, ועליתי ישר למחשב. התכוונתי לנסוע לנהריה למדורות, והתקשרתי לאמא לשאול מתי היא חוזרת. "עוד לא היית בחדר שלך, הא?" היא שואלת.

"לא...?" אני מנסה להגיע לנקודה שלה. "איך ידעת?"

"כי לא שמעתי את צווחות השמחה שלך."

"חכי שניה." אני מניחה את השפופרת על השולחן ורצה לחדר, שם מוצאת שקית עם שני ליפגלוסים ופינצטה [!]. אני מחייכת וחוזרת למעלה. "אההההההההההה. מספיק טוב?"

אז בשעה שמונה בערך יצאתי עם החולצה הלבנה והמאגניבה שלי ["טוב שלא יצאת פקאצה."] ועם רובין לנהריה, בכוונה לישון אחרי זה אצל שולה. בהליכת רבע שעה שלנו [אויפאק, למה כפכפים?] התברר לי בשיחה משעשעת כהרגלנו [אני חושבת שזה היה בתור אבחנה על זה שאני בטח אהיה לסבית מצד רובין, והסכמה מצדי, כי שומדבר כבר לא יפתיע אותי עכשיו] התברר שרובין בכלל חושב שיש לי אחלה של גוף [תרגום חופשי], אבל שהוא לא יחשוב אף פעם בחיים שלו לעשות אותי, בגלל שאני אחת מהמעטות שנכנסו ל"friends zone" שלו. חע. קודם כל הלכנו לטרום-מדורה [ערמה של קרשים] של נחשון ושות', ופגשתי את עידו. רובין התעקש מספר פעמים שעידו הוא כוסון אש [מה שנכון], והתחיל לנהל איתו שיחה על האישיות שלו [עם הערות ציניות מצדי], ועל כמה שנחשון אידיוט. בסופו של דבר גם נחשון הלך, ואחרי שנדב התקשר כמה פעמים, החלטתי לשים פעמי למדורה של מאיה. לקח לי בערך שלושתרבע שעה להבין איך מגיעים ולהגיע, שלא לדבר על חמש שיחות בערך שמסבירים לי את העניין, ולבסוף הגעתי למלון סול מרין וקרסתי על האדמה. לאחר חמש דקות בערך נדב, מאיה ושולה באו לאסוף אותי, שלא אשחק סנייק למוות, ותוך ירידה חזקה עליי הלכנו למדורה. הסתבר שאני ושולה ישנות אצל נדב, ושלחתי לאמא SMS, תוך ציפיה שהיא תתקשר תוך שניה בצווחות מחאה. מסתבר שלא אכפת לה להפקיר אותי בידי בן מהכתה שלי. נורא נעלבתי. כשהגענו לשם, עינב ישבה עם בקבוק דיאט קולה, וסירבה לתת לאף אחד אחר לשתות ממנו [כל פעם שהיא הלכה שתינו ממנו קצת], והמדורה הייתה כ"כ חמה [מתן האידיוט הזה התעקש להוסיף קרש כל חמש דקות], שהתרחקתי והתקרבתי אליה חליפות. בשעה אחת, לאחר כמה שעות מייגעות, בהן ננטשתי שוב ושוב, בהן נורית הלכה להטריד ערסים חפים מפשע [במקרה הזה, לפחות], בהן אכלתי עוגה פאקינג טעימה [בהן תהינו לפשר המקומות שאודי תוקע בהם את המילה "פאקינג"], התחלנו ללכת לכיוון המלון [נדב, שולה, נורית ואני], ונורית הזמינה מונית עשר. היא לא הגיעה. הלכנו את כל הדרך חזרה, כשבאמצע נפגשנו בנחשון, שהושבע ע"י נורית שהוא ילך לחכות לה שם, ככה שעצרנו לשבת לכמה דקות. במשך כל שאר ההליכה הוא ירד עלינו קשות בגלל שאנחנו ט'ניקים, ובגלל שהוא אידיוט. נשארנו משהו כמו שלוש שעות, בהן הספיק נדב האידיוט לנשוף לי את הנרגילה בפרצוף [לא עישנתי, ולמרות שנדב ניסה לשכנע אותי, נורית הורידה אותו מהעניין], ונורית הספיקה לגנוב כמה לגימות של בירה מהבקבוק של נחשון [לא שתיתי], ואני הספקתי להמרח על נדב, מה שהיה כמעט נוח, בהתחשב בצלעות שלו [זה היה בהסכמתו בלבד, ולהפתעתי בכלל לא הייתי מסטולה מהשעה], שיש לו, אני חושבת, יותר מדי מהן. נחשון המשיך לרדת על זה שאנחנו ט'ניקים, ולבסוף הלכנו לאיזה רחוב, והזמנו מונית [לפחות ניסינו להזמין, אבל בכל מקרה עברו שם כ"כ הרבה מוניות, שלקחנו אחת מהן] לבית של נדב. "בנזונה," לחשתי ביראה כשנכנסנו לחדר שלו. "החדר שלך עצום!" וגם המיטה שלו הייתה, וגם מאוד נוחה [סוטים. שולה הלכה הביתה, אני ונורית ישנו במיטה, ונדב ישן על הספה מחוץ לחדר שלו]. בתשע בבוקר התעוררתי, כנראה בגלל האור החזק שהציף את החדר מכיוון החלון, ולאחר נסיונות כושלים לחזור לישון [לא רציתי להעיר את נורית], נדב הופיע בדלת, והלכתי לצחצח שיניים. אחרי כמה דקות ירדנו למטה לאכול [טריקס. סוכר מרוכז עם צבע מאכל. סופר-דוחה], ואת הבוקר העברנו במשחקי קלפים מעפנים עד שאמא של נורית הגיעה.

חזרתי הביתה, נכנסתי ישר לחטא את עצמי במים רותחים [זה איך שאני מתקלחת, תזדיינו], ואחרי ארוחת צהריים הלכתי לישון.

עד שהSMS של נדב פאקינג העיר אותי. מסתבר שהוא לא מצא חומר על שוטר קהילתי בכלל, כך ששלחתי לזוהר מייל זעום ["מצטערים"]. כואבת לי הבטן. [כן, ירוק טחב. יש בעיות?]