למורגן היו עיניים שיכלו לראות הכל. בריכות נהדרות, בצבע ירוק צהבהב, כמו לחתול, אמר פעם אד. כל מי שהסתכל לה בעיניים המופלאות האלה, לא היה יכול להתיק ממנה את מבטו. כאילו נבלע בתוכן, טובע. אבל אחרי כמה דקות היו מתעוררים, וממשיכים בחייהם.

לה לא היה מזל כזה. מורגן באמת טבעה.

כל בוקר קמה, עם העיניים האלה שרואות הכל, וחשבה. על הטעם המר והמתוק הזה, כאילו מישהו האכיל אותה בכפית כל לילה, באבק של כוכבים. בבוקר, כשהכל נראה יותר טוב, חושבים על הדברים הכי נפלאים, שאסור שישארו בהמשך היום. צריך לקום ולהתלבש, ולהשאיר את אותם רעיונות מזוויעים מאחור.

אד אומר שהיא תמיד נראית מהורהרת, ושהוא אף פעם לא יודע מה היא חושבת. היא מגחכת. אסור לה לחשוב במשך היום, כשכולם רואים. היא לא חושבת על כלום. אותו משפט חוזר בראשה פעם אחר פעם. אסור להיות שמחה. אסור.

אבל זה קשה. חיוך מתגנב לזוויות פיה, בלי שתרגיש, ומיד היא משתלטת עליו.

היא מושיטה את ידה קדימה, ואד תופס אותה כשהיא קמה. כמו ילדה קטנה, היא עוצמת עיניים ונותנת לו להובילה. אצבעותיה מגששות על חיוכו העצוב, על שערו החלק והארוך. היא מכירה כל כך טוב את הפנים האלה. תמיד מצפה שמשהו ישתנה.

כלום לא משתנה. אף פעם. היא פוקחת את עיניה בכאב, מצפה לאור השמש החזק שיסנוור אותה. דמעה אחת מוצאת את דרכה לפיה. יש לה טעם מלוח, כמו לים. היא הייתה פעם בים, החול הרך זולג בין אצבעותיה כשהיא מושכת אותן מהחול.

היא תופסת את עצמה שוב. אסור. כל המחשבות האלה מבלבלות אותה, והיא יודעת שהיא צריכה להפסיק. היא עוצרת.

היא שומעת את שאיפת האוויר כשאד נושם, ונקברת בתוך הריח הישן של המעיל שלו, ומנסה להתנתק, מפחדת להרטיב אותו בדמעותיה שלה. היא פוקחת את עיניה שנית, ומהרהרת ברגע הזה.

היא מכירה את הטעם הזה. טעם של עור ישן ושמים וכוכבים, של דמעות מלוחות, ו-וניל מר ומתוק. טעם של מתי שמתעוררים בבוקר, ומותר לחשוב מה שרוצים, בלי שאף אחד יראה. טעם של חלום.

זה פשוט לא בסדר, כל הדבר הזה. כל יום אני ככה, מגעילה לכולם, ואז נחמדה, מגעילה ונחמדה. אני כזאת כלבה מטומטמת, ואני מצטערת. אני לא רוצה לעשות את זה. זאת לא אני. אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון.

חרא, אני לא יודעת מה קורה לי ב-14 השנים האחרונות.