אם יכולתי לתת ליום חמישי מילה אחת שתתאר אותו, היא הייתה אכן. אם מותר היה לי להרחיב, הייתי אומרת גם, "WTF?!". בגלל המפתח שנגנב לנו ביום רביעי, אמא החליטה להשאיר את התיק שלי אצלה, ולהחזיר לי אותו בבוקר [WTF?! מס' 1]. אחלה, אמרתי ביובש, בעודי מנסה למנוע ממנה לנסוע סביב כל האוניברסיטה [WTF?! מס' 2] ביומי האחרון בקורס. לא עזר. כמובן שאיחרתי בעשר דקות [מה שלא כ"כ משנה, כי המרצה בכל מקרה יגיע בדיוק דקה אחריי], ומצאתי את רוני יושב על השולחן [לא ברור למה]. אכן. השיעור היה משעשע כרגיל ["אז, כמו שאמרנו אתמול- או ש'יש כיסאות בכתה', או שנדב ימות מאיידס." WTF?! מס' 3], ואחרי דף שלם של ציור כפתורי שלט [אחד מהדברים שאף אחד לא יודע איך זה בדיוק הגיע למצב הזה], התכוננתי ללכת לעבר החניה הנחמדה של הקייטנה של אחי, בעוד רוני מכריז- "את באה לפאנקון." אחרי שניה של "רגע, זה לא היה אמור להיות באוגוסט בכלל?", פצחתי בטלפונים רבים ומרובים, ולבסוף יצאנו באוטובוס העירוני [הם מגניבים יותר מהבינעירוניים] לתחנה המיועדת, ועקבנו אחרי "הגיקים האחרים". בשלב הזה כבר נכנסתי למצב רוח מפגש ["תראו, זה עץ! איזהמגניבאיזהמגניבאיזהמגניב, גם אני רוצה כזה!"].

"למה אתה מקבל תג כחול?" שאלתי את רוני בפליאה.

"זה כי אני מיוחד," אמר. אכן.

אז אחרי כמה הפרעות בהקרנה של מערכוני קונאן אובריאן [השולתת!!!11אחד], החלטתי לנהל את השיחות של אמא בחוץ, וכך הפסדתי את כל ההקרנה. אמשלזה.

נכנסתי עם שירה [עוד אחת מהפורום] לפאנל על מתנדבים ומתנדבות, בעוד רוני במשמרת [חע], מה שהיה מיותר לגמרי, כי הם יכלו לריב שם גם בלעדי, וכשיצאתי מצאתי אחד שמבין באנימה טובה [=אלה שאני אוהבת לראות ^^], שלאחר חצי שעה נעלם כלא היה. נומילא.

אחרי עשר דקות בהן ניסיתי לשכנע את האגודה שאני לא יכולה להרשם, כי אין לי כסף ["מה, אין לך חברים?" "ברור שאין לה חברים, מה אתה חושב שהיא עושה כאן?"], הוצלתי על ידי רוני [כמובן. אתם רואים פה מוטיב חוזר?]. אכן. נכנסנו למלך הטריוויה למנהלי עמותות [הו-כה-משעשע], המנחה צחקה שהטולקינאים חשבו שהמשחק הזה מגוחך מדי, אז לא השתתפו, ומי שהיה ברור שינצח ניצח [בהפרש אדיר מימדים]. בסוף התחרות, מצאתי מין קרס אדום כמו של מטריה מיניאטורית, וגררתי איתו את טל [=חבר של רוני] באצבע- מה שגרר קרב Poke די רציני, והרבה ירידות על הצ'יביות של רוני [=הוא נמוך] ברחבה [מה גם, שגנבתי לו את תג האורח הכחול והמאגניב, והוכרזתי רשמית כ-רוני]. אחרי ששלושתנו יצאנו החוצה, והם שרו לי את מיטב שירי Wierd Al ["תגידו, אתם שרים עם מנגינה בכלל?"], ועוד קרב החל, ונגמר בשבירת המברשת שלי [דממת דומיה לזכרה, מע-כשיו]. ענבר צעקה לי ושאלה אם אני רוצה ללכת לאבא. במשך כמה דקות הייתי מבולבלת לחלוטין, ובין צעקות של, "רגע, חכי שניה, לא! אה... אני חושבת ש... אהם... רגע, אני בדילמה כאן... לא!" קבעתי אחד מציטוטי הערב. נכנסנו בחזרה לאולם ההרצאות, לשמוע על פאשלות שהיו בכנסים קודמים [אייקון, ביגור ושות'], ומסיבה שנשגבת מבינתי החלטתי להתיישב על טל [WTF?! מס' 4]. כך יצא שהתערבנו מי יכנע קודם [=יקום וירוץ החוצה בצווחות ייסורים], אבל אף אחד לא נכנע בסוף. למעשה, כשקמתי, לאחר שעה וחצי, הרגל שלו הייתה רדומה לגמרי, כך שמבחינתי אני ניצחתי [:P]. כשיצאנו, הבטתי בפניו של רוני ["הוא עוד בהלם... היית חושב שאחרי שעה וחצי הוא כבר יצא מזה."], וצחקקתי בשעשוע [לא זדוני בכלל, המפף], וחיכינו עוד חצי שעה עד ההצגה שעמדה להציג- "איזהו גיבור".

היה סופר משעשע, ותוך כדי קרב Pokeים אימתני [התכוננו...], הזדחלה לה יד סביב כתפי [מה שראוי לWTF?! מס' 5, ,6, 7 ו-8]. זווית הראייה הזוועתית והמעוותת שלי מציינת שזה דווקא היה די נחמד, אבל שמצד שני, אם הייתי קצת יותר בלוגרית, הייתי בהחלט מקבלת מכות מאחותי, שכבר במילא חושבת שאני מופקרת. אחרי מספר מופרז של "סופים אלטרנטיביים מס' 2" [נשבעת], יצאנו מהאולם החשוך, בעודי תוהה איך להתנהג אחרי דבר כזה [איך, לעזאזל? איך?!].

אחרי חצי שעה של "אבל אמא, אני לא יודעת איזה אוטובוסים פועלים עכשיו. מה? טוב, אני אקח מונית", נכנסנו לאירוע הפילקים [ליריקס משעשעים שבנויים על מנגינות של שירים ידועים, כמו, "אל תדברי על אייקון", ו"גבעת הגובלינים"], ואחרי שטל הלך [וחזר, ושוב הלך...], רוני אמר שאני צריכה לשבת עכשיו מהצד השני שלו [כדי שיוכל "להחליף זרוע  o.o], ועברנו לשורה הראשונה, שם אחותו המאמצת ישבה גם היא [פרט קטן ומיותר שמסייע לעלילה לזרום כמו שצריך <"אתם מבינים... העז! היא זורמת!" עזבו>]. בשלב הזה [השעה בערך עשר וחצי בלילה], כבר הייתי במצב של "א... לישון... ארג", וכשהוצע לי לנסוע בטרמפ עם מוטי ["מישהו שמישהו שאני מכירה מכיר אמא, זה בסדר..."], קפצתי על ההצעה ללא היסוס, בלי לדעת מה מצפה לי.

אחותו המאומצת של רוני [קוראים לה טל, והיא אוהבת לדבר באנגלית], החליטה שאני החברה החדשה שלו. אחרי גמגום מבולבל מצדי, ו"מה?" מנומנם מצדו, היא החליטה לשדך בינינו.

"so, you are single, right?" "right." "and you?" "yeah." "do you think she's pretty?" "ummm... yes?" "do you think he's cute?" "I guess."

"then what's the problem?!"

*שתיקה מביכה*

[זווית הראייה הזוועתית והמעוותת שלי מבקשת לציין שבאמת מה הבעיה, ושמצד שני, אם היא לא תסתום, אני אשתיק אותה בעצמי, עם השוטגאן המיוחד לזוויות ראייה שלי.]

אחרי הרבה בירבורים שלה [וכמובן, "what, I want my little brother to score. I mean..." "אני אעשה כאילו לא שמעתי את זה." WTF?! מס' 9 ו-10, המביכים ביותר], הגעתי הביתה בשלום, ואחרי חיבוק מסורבל [די. זה מה שעושים כשיודעים שלא הולכים לראות אחד את השני במשך הרבה זמן. אף פעם לא הייתם במפגש?], נכנסתי הביתה וגיליתי את ה"אליס בארץ המראה" [באנגלית!!!11אחד] שנימה קנתה לי [^^], וצנחתי למיטה בתשישות.

[וכאן, כמו בכל חלק אחר של הפוסט, ראוי לומר "אעעעעעעעעעעעע!", ולנסות להבין מה נסגר איתי.

וגם, "אם תהיי בודדה, שלחי סמס"- די, אני מתה פה.]

לימור.