בפעמים המעטות בהן מזדמן לי לסדר את חדרי, אני מתפלאת למה לא עשיתי את זה קודם. כי הרי, זה נראה הרבה יותר קשה לפני שעושים את זה, ותמיד אוכל לעשות מחר את מה שאני יכולה לעשות היום. אף פעם אין לי חשק.

אפילו בחושך הכי חשוך- זה שבו אני הולכת לישון כל לילה- למדתי להניח את הרגל שלי בדיוק בשטח הריק שנותר בין ערימות הבגדים והחפצים, שנראות כאילו הן שם ללא כל קשר אחת לשניה. זה לא נכון. אי-הסדר מסתדר- עד כמה שזה נשמע סותר- בשכבות נהדרות של דברים. בהתחלה, השרפרף עליו מונחים השעון, ושאר החפצים הקטנים. הם בדרך כלל לא זזים משם אפילו כשאני מסדרת; אז, ערימות הספרים- הגמורים ואלה שלא גמורים- המונחים לצד המיטה בעייפות. כך, אחד על השני, הם מחכים שאחזיר אותם למקום, לפעמים שבועות עד שאני עושה את זה; אחריהם באים הבגדים. ערימות מסודרות של בגדים מקופלים שלא נכנסו לארון עדיין, ובגדים מלוכלכים שלא נכנסו עוד לכביסה; ואז, "החפצים למחר". בדרך כלל תיק בית הספר, והבגדים הספורים אותם אני שולה בשש בבוקר- או בלילה לפני- וקמה.

אחרי שלמדתי להכיר את אי-הסדר המופתי שבחדר, קשה לי להתרגל לעובדה שהערבוביה נעלמה גם בתוך הראש שלי. אמנם, הכל מסתדר, ויש מקום ללכת ולעשות את מה שאני רוצה.

אבל נורא ריק שם בפנים.