שלושתנו יושבים לאכול דברים קטנים מהטוסטר. כשגֹלם קם, ענבר מחביאה לו את הכוֹס מאחורי הבקבוק, וכשהוא חוזר הוא לא מבין איפה היא [אלוהים, כמה טיפש הוא יכול להיות?]. אחרי כמה דקות של חיפושים, הוא לא מסתכל וענבר מחזירה אותה. הוא מגיע לשולחן, ופרצוף המום עולה על פניו. אח"כ פרצוף זעוף, וכמה קללות של ילדים בכתה ה'.

אני וענבר מצחקקות כמו משוגעות, ואני כמעט בולעת את הקולה שלי [כמעט גורמת לה כמעט לעלות דרך האף שלי]. אנחנו גונבות לו את הפיצונת האחרונה, והוא מתחיל להיות טיפה אגרסיבי [צק צק צק].

"אבל למה יש לכם שני מודמים?"
"למה לא?"

"למה כן?"

"כי יש שני מחשבים."

"אז? תעשו רשת או משהו."

"מה? אבל הם נורא רחוקים אחד מהשני."

*אנחה* "אז אינטרט אלחוטי."

"אבל, אין מקום בקירות." רגע של דממה. "בעצם, הקירות בכלל לא מתחברים שם-"

"לימור?"

"הממם?"

"את רוצה שאני אסביר לך למה לא צריכים קירות בשביל אינטרנט אלחוטי?"

"לאלאלא, אל תגיד לי-"

"כי הוא א-ל-ח-ו-ט-י!"

אני עייפה מדי בשביל שיחות אינטיליגנטיות.

[משום מה, שיחות כאלה קורות די הרבה כשאנחנו מדברים בקול רם. זה כאילו אני נעשית טיפשה ברגע שאני שומעת את הקול שלו. אבל מה, כשהוא מנסה להסביר לי ל-א-ט, אני פשוט רוצה לחבק אותו, חזק, אפילו יותר מקודם.]

שיחת הטלפון הזאת עשתה לי טוב. אני לא יכולה לחיות רק על מסנג'ר, ובמילא לא דיברתי איתו כבר כמה ימים. אם אתם רואים אותי בבצפר, ואני נראית אומללה, זה רק בגלל שאני חושבת עליו, תמיד. אפילו כשזה לא ישיר, הוא תמיד מתחבא איפשהו מאחורי התודעה שלי, מחכה שיצוצו נושא, או מילה, או כל דבר שיזכיר לי אותו, ואז אני מחייכת בעצב וממשיכה לדבר.

בכלל, כל דבר קטן [ואני מתכוונת לזה], יזכיר לי אותו. אני יכולה לשחק את המשחק הזה שאני ורובין היינו משחקים, על אסוציאציות הזויות [כמו איך לקשר עץ למרילין מנסון, ושטויות כאלה], ולצאת בדרך כלל עם שתיים סה"כ.

כביסה מלוכלכת. בכל מקום. זה משגע אותי.

אפשר לחשוב שלא מכבסים בבית הזה.

רגע...

אני כל הזמן עייפה. זה מרושע.

בלה, אולי כדאי שאני אלך לישון.

[אבל קודם- לחפש שוב את הפלטה שלי. היא נעלמה באופן חשוד ביום של העוזרת.]

פְּלי.