יחכה למחר, כי אמא לוחצת עליי ללכת לישון.

*אנחה*
*מגלגלת עיניים*

יום שני, 13.11.06, 19:59

כשיצאתי מהמבחן בהיסטוריה [שהיה, אגב, קל], ניסיתי במשך קרוב לרבע שעה לשכנע את כל מי שהיה מסביבי לבוא איתי לַזומי, אבל לשווא [כמעט, כאמור]. אני, תהל, נדב, שיר, ליהי וירדן הלכנו למכונת השוקו-קפה-מרק [WTF], וקניתי לי שוקו-עם-עודף-סוכר. ליהי התחננה שאני אלווה לה כסף, ולבסוף הבאתי לה מטבע של חמישה שקלים [לה ולירדן]. היא קיבלה את השוקו שלה, אך העודף מיאן מלהגיע [O:]. ליהי התרגזה, ולחצה על הכפתור מחזיר העודף. לא קרה כלום. היא החלה לוחצת על כל מיני כפתורים, ולמרבה ההפתעה נשמע צפצוף [בשפת מכונת השוקו-קפה-מרק, הכוונה היא, "הנה בא עוד אחד!"], וכוס ירדה למטה, מתמלאת.

החלטנו לנצל את העניין, אבל אחרי בערך 12 כוסות של כל דבר בערך [נשיקה לבנה, שוקולטה, שוקו שוויצרי, קפוצ'ינו, פרנץ' ונילה, וברגע של קלילות הדעת- מרק. מים ירוקים עכורים שאף אחד לא רצה לשתות, אבל נמסר לי שמישהי טעמה], התייאשנו. השמועה החלה מפיצה את עצמה, ועד מהרה התמלא הזומי בהמוני אנשים. ככה הרבה. כולם עמדו וחיכו לשוקו/ווטאבר שלהם בחינם, עד שזומי בא, וניתק את המכונה המזורגגת מהחשמל.

מחרב שמחות.

[אגב, לא פלא שהתקשיתי להירדם אתמול :P]

אז היום באוטובוס, התיישבתי במושב הכי קדמי, בידיעה שכמעט בטוח שאף אחד לא יתיישב לידי. כי אני אני. [למה כמעט? בגלל שלפעמים אין מקום. אוה וול.] ואכן, לא היה מקום, ועמית פ. התיישב.

במשך שני שלישי נסיעה, בערך, התעלמתי מנוכחותו לחלוטין, עד שהבנות שמאחורינו התחילו לדבר בקול רם ולצחקק. במקריות, הפניתי את מבטי מהחלון לכיוון, והוא סימן סימן של "איזה משוגעות". חייכתי וחזרתי חזרה לחלון.

באותה עת נשכתי את האצבע שלי, כשידי מאוגרפת, מסיבה שלא ידועה לי. או זכורה. כנראה שחשבתי על רוני. בעצם, קרוב לוודאי שחשבתי עליו. הבנות המשיכו לצחקק, ולא הבינו למה הוא "מרכל עליהן איתי", לא ברור למה. הוא ניסה להעמיד פנים שהוא מכיר אותי, שיתפתי פעולה ["נועה? ...אה, כן! לימור!"]. זה לא קנה אותן, משום מה.

"מה, את לא מרכלת עם אנשים באוטובוס?"
"אני לא מדברת עם אנשים."

"אוה. אז קוראים לך לימור?"
"כן."
"אני עמית."

שתיקה.

"אני יודעת."

"איך את יודעת?"

"אתה... אתה עמית פ., לא יודעת."
צחקוק נוסף של הבנות.

"וואו, אני מפורסם עכשיו?"

"לא, לא יודעת."

הן החליטו שאני מתחילה איתו.

"מתחילה איתו?" צחקתי בעליצות. "יש לי חבר בכלל."

"באמת?" פניו אורו, ביחד עם שתי הבנות. "מי זה?"
"אתה לא מכיר אותו."
"איך את יודעת?"
"הוא די גר בת"א."

"אוה. זה רחוק."
"באמש'ך?"

אחת הבנות שאלה איך קוראים לו. שאלו עוד שאלות של רכלנים.

"אוה," הוא אומר בטון חושב. "רוני ולימור. לא יודע, עמית ולימור, לעומת זאת, נשמע לי-"

הפניתי את ראשי אליו. "אתה רומז למשהו?" קטעתי אותו בבוטות.

הם המשיכו לדבר איתי, לשאול אותי אם זה לא נורא קשה לנהל קשר ממרחק כזה [כן], כל כמה זמן אנחנו נפגשים [שבועיים, במקרה הטוב], אם אנחנו יותר מדברים או יותר מתנשקים [יותר מדברים, מן הסתם, אנחנו לא מתעלמים אחד מקיומו של השני כשאנחנו לא ביחד], אבל את התשובה לשאלה האחרונה הם לא כ"כ הבינו. פ. שאל אם בכלל התנשקנו.

"אנחנו קצת ארבעה חודשים ביחד."

"אוה. מה זה אומר?"

"שברור שכן." ירדתי מהאוטובוס בחיוך משועשע, אם כי מעדתי קצת בירידה.

אח"כ רובין ציין שלאחרונה הרבה בחורים מתחילים איתי [רוני, גל, עמית]. הוא צחק, ואמר שאני צריכה לחשוב על זה כ"אופציה לכל מקרה". אחרי זה הוא התחרט כשגרמתי לו להבין מה הוא אמר.

תיקון: בסוף לא יהיה טבעון, אלא מסיבה בר"ג אצל טל השולתת!!!11אחד