"אז. אתה בא אליי בחנוכה?"
...
"טוב, אל תכניס אותי לסרטים, פשוט תגיד שלא ונגמור עם זה."
"אני מצטער שאני כזה."

"תתקשר אליי מתישהו השבוע. אני צריכה לשמוע אותך."

"אני באמת מעדיף שלא. מתישהו במסנג'ר, וסליחה שאני מגעיל."

"תפסיק."
"מצטער."
"אני מדברת איתך. עכשיו."
"אני לא יכול. פאק, אני לגמרי לא יכול. אני כל כך מצטער."

"בא לי לזרוק עליו משהו."
"רוצה עזרה?"
"לא, אני אסתדר בעצמי."

"בטוחה שאת לא צריכה עזרה?"
"אני אהיה בסדר."

ובכיתי, קצת. אבל רק קצת.

לא יודעת למה.

הרגשתי שאני רוצה למות.

למות למות למות.

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

ברווז בצנצנת. [weeeeeeeeeesleeeeeeeey... [ אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

מנצלשבך דלגשון > FSM > Creak אומר/ת

גם אני מצטערת.

אני כבר לא יכולה לכעוס יותר.

ארג.

[כל כך רציתי שתגיד שאני טועה.]

"אז הם, ארבעתם, שיחקו מ"ת שהם התחילו לפני זה, וייבשו אותי קשות."

זה נמשך די הרבה, בערך עד שנמאס להם. נמצאה בבית ספינת פליימוביל מגניבה, שיש גם לי בבית [במקרה], וטל הדגים כל מיני מהלכים מטופשים [XD]. היה תה. כשניסיתי למזוג אותו, נשפך עלה מהזרבובית.

אמא של טל כל הזמן ירדה להזכיר ש"הממתקים נמצאים במגירה הזאת והזאת". טל כל הזמן התעלם.

לבסוף הלכתי לתור אחר הממתקים, מטרה נעלה ללא ספק.

הממתקים נמצאו.

מוחע. חע.

[כן.]

אז עלינו למעלה, וראינו דרקולה [AKA פורנו-עם-עלילה], בחושך, על המיטה של טל. היה משעשע. וקר. היה די קר. ולא ממש נוח. אבל ניחא.

"אני שמח שיכולת לבוא," הוא לוחש בחושך. אני מחייכת. "גם אני."

נפר ונתן [נֶתֶן ונַפַר :P] הלכו, ורוני וטל פתחו בירה שחורה. לא יודעת. אל תשאלו. באמת שאני לא יודעת.

"אתם עייפים?"

אני לא יודעת. רוני אומר שכן. הוא נראה עייף.

עולים לחדר עם ספה נפתחת, אני מתיישבת על כיסא.

"קומי רגע." קמה. יושבת שוב. נערמות עליי ערימות של מצעים וכריות ומה לא. אני לא יכולה לראות.

בפתח שאני מוצאת, אני רואה אותם נאבקים בדבר המפלצתי, שמסרב להפתח. אחד הדברים היותר מצחיקים שראיתי. כ"כ מצחיק שאני עדיין צוחקת חודש אחרי זה.

בסוף הם מצליחים להבין את הסוד. נראה לי [אני לא בטוחה, אבל אני מניחה שזה שהיא לא נסגרה בהמשך הלילה זה סימן טוב]. השעה ארבע בלילה, וזאת ספה גדולה. שני מזרונים רגילים שכאלה. אנחנו עולים עליה, וטל מכסה אותנו. חמוד.

עדיין קצת קר. העיניים שלי כבדות, והשעה ארבע בלילה.

מתחילים להתנשק.

"אני אוהב אותך."
"אני אוהבת אותך."

ממשיכים.

מתעוררת שש שעות אחרי זה, אחרי לפחות פעמיים שגיליתי בלילה שאני נופלת לרווח בין המזרונים.

אע, חרא. אני עדיין עייפה.

כל מיני שטויות שאני לא זוכרת. הם עולים למחשב, מורידים משחק מוזרים, ומתחילים לשחק [רולפליירים, אלוהים אדירים ><]. אני, once again, מיובשת, ומסתמסת עם רובין. מדי פעם קוראת לצומי.

נגמר.

בכל פעם שאני יוצאת מהחדר, נשמעת קריאת מחאה.

רואים את "Dude, where's my car?" סרט כ"כ דבילי. אבל ממש.

הולכים שלושתנו לתחנת האוטובוס. האוטובוס מגיע משהו כמו שתי דקות אחרינו. נפרדת.

באחת התחנות האיש ההזוי שוב עולה. מטריד.

אני מגיעה לתחנת הרכבת בריצה, בדיוק כשהיא נכנסת. נושמת לרווחה. יודעת מה אמא הייתי עושה לי אם הייתי מפספסת אותה.

חוזרת הביתה.

כל היום שאחרי היה לי חיוך מרוח על הפרצוף.

וזהו. בלה.