אני הולכת לפארק ויושבת על הספסלים שמתחת לקורי העכביש [ליד המגלשה הצהובה הלוליינית]. פתאום, out of the blue, מופיע הברווז, כמטר ממני, יושב גם הוא על הספסל. אני מביטה בו בתמיהה, תוהה מה יקרה אם נתחבק, אם זה יכאב לי מבפנים. אם אני שוב אוהַב אותו. אנחנו מתחבקים לרגע קצר, כמו החיבוקים-של-בוקר בבצפר. הוא נועץ בי מבט נוגה, ונעלם, מתפוגג, נגוז אל תוך הריק. אני מוטרדת.

אני הולכת לעזור במשהו בלתי מוגדר/שאני לא זוכרת, במקום שנראה כמו הבצפר היסודי.

אני מנסה לעזור לרובין למצוא את הבית שלו; מסתבר שהוא גר ברחוב יערה, אבל הבית שלו פתאום לא נמצא שם. גם המשטרה באה לעזור לחפש, אבל אנחנו לא מצליחים למצוא אותו. אפילו חיפוש במפת הרחובות [נראה משהו כמו: |יערה *| עם עיגול בתוך עיגול במקום הכוכבית :P] לא עוזר בכלל.

לא פעם אני תוהה מה בכלל קרה, בעצם. בפעם האחרונה שראיתי אותו, זה היה אחד הימים היותר טובים שהיו לי [בפרופורציה]. אני לא מסוגלת לשאול אותו, גם כי,

א. זה עוד לא מעניין אותי מספיק.

ב. עוד לא עבר מספיק זמן.

אני ארגיש טיפה מובכת לשאול אותו, וטוב, לא יודעת. לא משנה.

מעניין מה יקרה עם היצור. אני לא מוכנה בשום אופן להאיץ את זה, לגרום לזה לקרות, לעשות כל דבר. פשוט אין לי את האנרגיה לזה. אין לי כח. כל העניין הוא, שלפעמים אני טיפה מאוכזבת כשאני לא רואה אותו, אפילו שאני יודעת שהוא לא יהיה שם [למרות שבאחד השבועות הוא פשוט הופיע בכל פעם שחשבתי עליו, וזה היה קצת פחות ממלחיץ]. אני מניחה לזה. אם זה אמור לקרות, זה יקרה. אם לא, אז, טוב... באסה.