כשכואב לי.

כשאני מתוסכלת ממשהו [למשל, מתמטיקה].

כשמותחים לי את הפיוזים.

כשמדברים איתי על נושאים של "את בסדר?"

כשאני עייפה.

כשאני קוראת שירה [במיוחד את של ענבר].

כשמתחשק לי לצרוח.

יש אנשים שנראים אמיצים

אך אני מפחדת

אפילו לבכות.

ביום חמישי, אחרי שיעור פ"ק, יצאתי בדרכי המפרכת לבית של נתנאל. לחברתי אירחה רק מטריה קטנה ושחורה [וגם היא התהפכה כל הזמן], והמרמור אחז בי בעת שהייתי צריכה כל פעם מחדש להפוך אותה. הגעתי לבסוף, ואמו של "נתי" תחקרה אותי מי אני. הזוי. הוא וליר ניסו להוריד סרט, אבל המחשב של נתנאל היה א י ט י מדי. האחיות הקטנות וההזויות שלו ניסו לדרדר אותי לזנות, וגם נתנו לי עוגיות. הן קראו לו "נטע" [פרק עלילה חשוב]. אחרי הרבה נגינה בפסנתר, פרצוף אחד כתום ושיחה עם תהל, יצאנו החוצה, וההורים של תהל לקחו אותנו לביתי; שם החלטנו לאכול. אז הכנתי חביתה גדולה וטעימה [לשם שינוי היא יצאה לי טוב], ואח"כ שתינו כולם שוקו [עם תוספת של ליקר שוקולד, אבל שזה לא ידלוף]. אז, מחוסר יכולת להחליט מה לעשות, פתחנו את הטלוויזיה- היה הסיוט שלפני, אבל הסוף שלו. אבל לא נורא, כי אח"כ היה Corpse Bride. ליר התלונן ש"למה אנחנו רואים בכלל את הסרט הדפוק הזה?", אבל לאחר כעשר דקות התיישב והיה מרותק אליו, צחקוקים מפריעים את מנוחתינו.

אמא חזרה הביתה, וכולם היו צריכים להתפזר. איזה מזל שניקיתי לפני שהיא באה :P

לאבא יש יומולדת היום, ואתמול ציירתי לו חתול עם כנפיים [טוב, ילד מחופש לחתול עם כנפיים], בגלל שהוא היה מצייר לי כאלה כשהייתי בגן. ענבר אומרת שלרגע הוא חשב שזה גלעד.

שיחקנו Scruble, ואני ניצחתי [אם כי, אבא קיבל ניקוד גבוה יותר, אבל זה לא משנה את העובדה].

יאפ.