[אחד לכל יום.]

26.3

היה זה יום שני. קמתי לי בבוקר, להתארגן לביגור, מאחר שתדריך המתנדבים היה באותו היום, ואסור היה לי לפספס אותו. לאחר חילופי דברים רבים עם אבא, הוחלט שאני לוקחת את יהוני איתי ברכבת, ושהוא יורד עם התיק הגדול שלי בחיפה [טעות גדולה]. אחרי שירדתי בתחנת ת"א מרכז, פניתי לחיפוש אחר קו 166, שידעתי שנמצא שם. לקח לי חצי שעה רק לחשוב על לחצות את הכביש. אחרי חצי שעה בא האוטובוס, ואחרי עוד חצי שעה בערך, הוא הגיע לעין גנים [רחוב בו הייתי צריכה לרדת]. בדרך, התקשר רובין, כדי להודיע לי על שיחה מצחיקה שהייתה לו:
"הלו?"
"הלו, איפה את?"

"בוורשה."

סיפור אמיתי. בכל מקרה, ירדתי בעין גנים [יש שתי תחנות, וירדתי בשנייה ובקרובה יותר, מסתבר], ושאלתי אנשים אם הם יודעים איפה זה "כפר הנוער גן ונוף". לא ידעו. התקשרתי לטל לשאול איפה המקום נמצא. תגובתו: "אל תמותי. שרעבי 3." פניתי לשאול את האנשים ההולכים ברחוב אם הם יודעים איפה רחוב זה. הם לא ידעו, חוץ מאשה שאמרה שזה בטח ליד מחנה יהודה [פניה לרחוב שהייתה ממש ליד]. אמרתי לה תודה, והתחלתי ללכת לאורך הרחוב ולשאול אנשים אם הם יודעים איפה שרעבי. לא ידעו.

אחרי רבע שעה שמתי לב לַמפה. [לא התרחקתי הרבה מהפניה.]

הגעתי לשם עוד בשעות האור [רואים כמה מוקדם, לכל הרוחות, הגעתי?], ותהיתי איפה כולם נמצאים. אחרי כרבע שעה ראיתי גם אותם, בזיהוי של מישהו שלבש חולצה של ביגור 5. לא היה כמעט מה לעשות, ופגשתי את שחר, ט'ניק ממשגב שהכרתי מביגור קודם ואנימה-קון. ליע"ם [שם אמיתי, ככל שאני יודעת] הפנה אותנו לספור דשא ["גם את השבורים?" "לא, השבורים לא נחשבים."], ואני פניתי להכיר אנשים.

ובכן, אנשים שהכרתי:

מתן: איש משעשע, שטרח לציין מספר פעמים במהלך הכנס כמה שאני צעירה. לקח לי לפחות יום לזכור את השם שלו.

ענבר: בנאדם נחמד במיוחד שהכין הרבה תה בזמן הכנס. אין לי הרבה מה להגיד עליו.

גיא: א. א. חדר תיקים. התפלא לגלות שאנחנו גרים קרוב אחד לשני.

גיא [כן, אחד אחר. תתפלאו לגלות כמה שמות כפולים היו]: האחמ"ש. איש חמוד לחלוטין, שנתן לי הרבה אסימוני ביגור.

אלון: התעקש שיקראו לו א. חדר תיקים. Doable לחלוטין וללא כל ספק.

ליע"ם [לא יֵדע עוד מלחמה]: עד היום אני לא יודעת מה היה התפקיד שלו בסגל.

נעמה: האחמש"ית. מותק של בנאדם.

ג'ינג'ית שאינני זוכרת את שמה: נו, זהו. מציירת יפה.

מיראל: המכינה של הסימניות. נראה לי שככה קוראים לה.

רמי: האיש של הכפתורים, הסטיקרים והחולצות, פנדה/14. הִרבה להיות מטריד [כמו שרק בגירי ביגור יכולים] אם כי משעשע.

היו גם אנשים שכבר הכרתי, כמו שחר ומיכל [וליאת, אבל לא הכרתי אותה קודם אישית]. בטוח היו עוד אנשים, אבל אני לא זוכרת אותם.

אחרי התדריך ["עכשיו אתם לוחצים על 'הפק כרטיס'..." "זה לא 'הנפק'?" "לא. אוי, שיט, מה זה עשה?" "תארו לעצמכם, המחשבים מתקלקלים עוד לפני שהכנס התחיל."], ניסיתי למצוא את דרכי החוצה, בכוונה לחזור לחיפה.

לא היו אוטובוסים. לא היה תיק [רואים מה אמרתי בפסקה הראשונה?]. נשארתי לישון בביגור.

מאוחר יותר ממתי שהחלטתי להישאר לישון שם, הגיעה מישהי [אני חושבת שקוראים לה מיראל, אבל לא בטוחה בזה עד היום] עם הרבה סימניות מצחיקות במיוחד, ועזרתי לה להדביק עליהן מגנטים [ולהוריד מסימניות ישנות, כי לא היו לה הרבה מגנטים בנמצא]. קניתי שלוש סימניות ["Have you hugged your dragon today?", "Carpe DM- seize the Dungeon Master" ו"Outside of a dog, a book is your best friend, and inside of a dog it's too dark to read"], ובשלב מסוים רמי הגיע [מוסיקה דרמטית (טוב, לא ממש)]. הוא היה משעשע, ונטה לרדת הרבה מאוד על מתן. מתן לקח קשה. כשנתתי לו דפים מהפנקס שלי, הוא החליט להקריא בקול רם את כל הדברים שכתבתי [למזלי, זה לא היה הפנקס עם הדברים האישיים, אלא הרוב היה רק ציטוטים], למרות מחאותיי. חלק הוא לא הקריא, מה שגרר את מתן להתעצבן עוד יותר ולרצות גם הוא לקרוא אותם.

הסתבר למיראל שגם היא נתקעה שם, והיא נשארה איתנו. גם גיל בא.

התבדחנו הרבה מאוד, וגם ישבתי עטופה בגיל. זה היה נוח להפליא [לא יותר מזה].

מתוך הלילה בחדר התיקים:

"בואו נזמין פיצה."

-אחרי שלושת-רבעי שעה שניסינו להשיג פיצרייה פתוחה ["בובובו, אנחנו כשרים..."]-

רמי: "בואו נזמין מדון פדרו."

גיל: "זה נשמע כמו סאן פדרו. זה סם שגורם לך זקפה [עם פ' רפה הוא אמר את זה, משום מה] של שלושה ימים."

לימור: "אומרים זקפּה."

מתן, עם מבט ערמומי: "איך את יודעת...?"
לימור: "זה בגד-כפת."
מתן: "אוה..."

"תראו את הבני אזולאי הזה- הוא כתב את השם שלו מתחת למיטה העליונה [חדר התיקים היה באחד מחדרי השינה של הפנימייה] עשר פעמים. ויש פה גם פרצוף של ערבי, אני מניח שזה נחשב לעוד פעם."
"אולי זה למקרה שהוא יתעורר בלילה וישכח מיהו, אז הוא פשוט יסתכל למעלה וידע."
"אבל כתובים פה עוד שמות."
"טוב, לא אמרתי שהוא חכם."

חזרה בלתי נשנית בוריאציות שונות של "זִקפת [עם פ' רפה] שלושה ימים".

מסתבר שמיראל אמרה שהיא הולכת להכין סימניות "A three days erection", אבל היא לא חזרה לביגור אח"כ, אז היינו מאוד מאוד עצובים.

מאחר ופינו מהחדר ההוא את המזרונים מהמיטות, ולא היה לי שק"ש, ישנתי על פאקינג דיקט. לא יכולה להגיד שהיה נוח.

27.3

קמתי בסביבות שש וחצי בבוקר, לשירותים. סימפונית הנחירות שבחדר מרטה את עצבי, ולא יכולתי להישאר שם. למזלי, הג'ינג'ית שאינני זוכרת את שמה הופיעה עם שני אורחים [מנחים או משהו, אני מניחה], וחיפשה מקום לשים את התיקים שלהם. היה מאוד, מאוד קר. חיכיתי לשמונה וחצי, השעה בה תתחיל משמרתי [משמרת הרשמה], וסימסתי לאבא דברים שיש לשים בתיק שלי ושכחתי.

בסופו של דבר, באו אנשים מועטים, וניסו להתעסק עם המחשבים, ללא הצלחה. משמרת בשמונה לא הייתה לי, והסתובבתי לי ללא תועלת בביגור [ואתם לא יודעים איך זה להרגיש חסרי תועלת עד שהתבטלה לכם משמרת בביגור]. היה קר. פגשתי באייל, שנראה היה שמאוד שמח לראות אותי, וזהו. חיכיתי עוד קצת.

באו אנשים [לא, שקר].

ליאת הייתה במצוקה עם ההרשמה- היא התחילה ולא היה אף אחד שיתפעל אותה. כמובן שאני בדיוק עברתי ליד באותו רגע. הייתי אסירת תודה על התעסוקה.

לקח שנים עד שעומר, סתיו וחבריהם המשגבניקים הגיעו. אני הייתי עדיין בהרשמה, כשהם הגיעו. ראיתי הרבה מאוד אנשים נחמדים שבאו להירשם, כולל דימה, שהתחפש לרייטו באנימה-קון ^^.

לא היה מעניין במיוחד. הסתובבתי בהרבה מקומות, חסרת מעש [או תיק], וחיפשתי תעסוקה.

יום שלישי היה יום שומם במיוחד, אני חושבת.

כשסוף סוף הייתי פנויה [וחסרת תיק], ועומר וחבריו היו איתי, החלטנו לצאת לאכול. יצאנו פעם אחת, וחזרנו. יצאנו פעם שניה, ומישהו מחברינו הגיע [לא זוכרת], וחזרנו איתו. יצאנו פעם שלישית, ובדיוק אבא הגיע עם התיק. חזרנו לשים אותו, אבל לא קיבלתי כסף [:(]. הלכנו לנו למצוא את רחוב חיים משהו [שמענו שיש בו הרבה אוכל], ואחרי חיפושים רבים [רציתי אוכל סיני!], מצאנו שווארמייה שנראתה מאוד סבירה. לקחתי רק חצי מנה, though. בדרכנו חזרה, הלכנו לאיבוד. ברוב טיפשותו, סירב עומר ללכת בדרך בה הלכנו קודם, ועשינו דרך מוזרה למדי. בסופו של דבר הצלחנו למצוא איזושהי דרך עקיפה חזרה, אז יופי [אנחת רווחה].

הוצאנו את חלילינו והתחלנו לנגן. זה היה לילה קשה וקר, וניגנתי לא משהו. אייל התקרב. בלה.

כשסיימנו לנגן, הייתה יד שהתחככה בברכי, וחיוך חולמני משהו. עשיתי טעות וישבתי בחיקו [למה טעות? אחרי זה הוא עקב אחרינו לכל מקום ><]. כשקמנו לצאת שוב לפ"ת, הוא בא איתנו, כמובן. שיחקתי באילומינטי, יצאתי מהמשחק בשביל לישון, והוא אחרי. מציק ביותר.

[אוה, כן, שכחתי! הוא גם שינה את חדר הלינה שלו לחדר שלי! מה לעזאזל?!]

28.3

קמנו מאוד מוקדם- שוב, משהו כמו שבע- ויצאנו [אני, עומר, מתן, גיל, טלצ ועוז- מישהו שהכרנו באותו הבוקר או בלילה שלפני] למצוא אוכל. מצאנו מאפייה חמודה להפליא, וקנינו שם דברים. חזרנו. אני ועומר ניגנּו הרבה [כיף ^^], והרבה אנשים נתנו לנו אסימוני ביגור [אלה היו, אגב, חתיכות זכוכית שמשמשות לקישוט. אתם יודעים למה אני מתכוונת. הן נאספו למטרת שימוש עתידי בהן באירוע הסיום של ביגור], כי "עשיתם לנו את הבוקר".

את רוב היום עד עשר השקעתי בלהתחמק מאייל.

אוה, לבשתי את החצאית החדשה והיפה שלי, האדומה עם המעויינים, והגופייה הכחולה שעושה לי ציצים ממש גדולים
:P. היה שווה.

בכל מקרה, נכנסתי למשחק ושמו אולימפוס. אנקדוטות מהמשחק:

"אז אני הולכת לי בפנאן, עם העציץ שלי."

"אני לוקח חתיכת קרטון, כדי להגן על עצמי."

"המ, העציץ הזה נראה כמו קסדה טובה."

"לסכין מטבח יש יותר שפיצים!"

"אני... אני תופס לי מגן...!"
"אולי הקרטון שלו יהיה יותר טוב."

"רוצה לראות את... קרן השפע שלי?"

"כן, זה דבר עגול וזוהר, והדבר הראשון שאתה זה להכניס לשם את הראש שלך?!"

*עפעוף ריסים* "בבקשה, מר אל, אתה יכול לשחרר אותי?" *עפעוף ריסים*

*מגלגלת קובייה* "שמונה."
*הבעת התדהמה על פני הDM* "מי היה מאמין?" :O

"ילדה קטנה עם ברק גדול."

[כן, התמצית של המשחק היא שאנחנו אנשים שגרים בעיירה קטנה בשם מאונט אולימפוס, ואנחנו מגלים שההורים שלנו הם אלים. הם מתים מזקנה, אנחנו מחליפים אותם וכו'. ניצחנו את הקבוצה המרושעת, כמובן.]

[אגב, גם עוז השתתף במשחק. זה עם הקרטון. היה מצחיק ביותר.]

אח"כ הייתה לי עוד משמרת הרשמה [אליה גיליתי בתחילת היום שברווזוני נרשם אף הוא, ושועשעתי עמוקות], בה השתעממתי קשות. האישה של ה-MIB אמרה שהיא מזמינה סיני, ושאלה אם גם אני רוצה. התגובה הייתה הנהון נמרץ. בסוף לא סיימתי את העוף, אבל היה שווה ^^. היה קרב לארפרים ["היחיד, גבירותיי ורבותיי, שנקודותיו נספרות לאחור! כן כן, שמעתם נכון- לאחור!" אוח, גורודין :D], בו לקחתי הפסקה כדי לאכול, וניסיתי לצאת מהמשמרת כדי לנגן, אבל בסוף לא ממש ניגנו, אני ועומר. רק קצת.

עוז ואלון [להזכירכם, א. חדר תיקים, הראוי-לעשייה להפליא] ישבו וניתחו שירים של משינה ["לקח לי עשרים וחמש פעם כדי להבין מה השיר הזה בעצם אומר!" "באמת? O_ם;" על השיר "סר חינה". גאד, כמה קשה להבין מה זה "סר חינה"? היא כבר לא יפה, גאדאמיט!]. אני עזרתי להם קצת :P, ואחרי כמה זמן, דבר הוביל לדבר וישבתי בחיקו של א., מה שהיה נוח להפליא, אף-על-פי שרעדתי כמו חתול עם דלקת ריאות [הוא טען שא, אף לא היה לו חתול, ב, הוא לא יודע איך הם רועדים כשיש להם דלקת ריאות, ג, שהוא בכלל שונא חתולים, וד, שהוא לא מרגיש את זה. וואלה].

א: "רגע, שאלה. איך קוראים לך?"

לימור: "לימור."

א: "אוה, טוב לדעת. ואת יודעת איך קוראים לי?"
לימור: *שתיקה של חצי דקה לערך* "אלון. אבל אתה יודע מה השם הראשון שעלה לי בראש."

א: *צחוק מאושר, חיבוק* "אלוהים, זה תופס!"

[הוא החליט שהוא רוצה שאנשים יקראו לו "א. חדר תיקים" מעתה והלאה. אוי, כבר כתבתי את זה אתמול, מסתבר.]

החלטנו להירשם למשמר הלילה, שם עִברתנו את "Word Dissassociation", בהצלחה מרובה. זה כנראה היה הלילה. משמר לילה, אגב, שווה ערך ל"לילה חסר שינה". בסוף המשמרת הייתי כ"כ עייפה שפשוט פרשתי את השק"ש שלי על אחד השולחנות [זה מבוֹדד מהקור, טראסט מי און ד'את] ונרדמתי לאיזה שעה-שעתיים.

עומר גילה שמשחק שהוא חשב שאמור להיות ביום רביעי בלילה [ולהתחיל באחת וחצי בערך] בעצם היה בשלישי בלילה. הגיוני לגמרי, אבל go figure.

29.3

אייל הבין את הרמז. איזו הקלה.

זה היה היום בו נמאס לי סופית לנגן בחליל. לא התחשק לי יותר. וזהו.

סירבתי כל הבוקר להכין לעומר קפה, והוא החליט [בלי שום קשר, ההמשכיות של המשפט לא חשובה] לנסוע עם סתיו ואניודעתמי לת"א, אלוהים יודע למה. נותרתי משועממת ובודדה. החלטתי להתעלק על גל, שהעריצה אותי ואת עומר בשל נגינתנו בחליל. היא החמיאה לציצים שלי והכל, גורמת לגיא [כן, עוד אחד], שהיה במשמרת שלי יום לפני, להסמיק [הוא דתי :P]. האמת, דיברנו על העובדה שלבנות יותר קל להיות מרושעות לבנים מאשר להפך [זה נכון].

הייתי משועממת כהוגן.

אבל ממש.

הלכתי לראות בהרשמה אם יש איזה משחק שאני יכולה להירשם, ומישהי [לא זוכרת כבר מי] אמרה שנשאר מקום ב"Familiars", אבל שזה מוגבל לגיל 20. זה היה כה WTF, כי בטיזר היה כתוב שזה "חמוד". אחרי זמן מה הגיע המנחה של המשחק, והערתי את העניין לתשומת לבו. הוא תירץ במשהו, ונכנסתי למשחק ^^

היה ממש מצחיק. תארו לעצמכם חורפן, גירית ועורב במ"ת. אם זה לא מגוחך, אני לא יודעת מה כן. בכל מקרה, אין אנקדוטות, כי אין לי כוח כבר.

נרדמתי על הדשא, והתעוררתי כעבור כשעתיים. גל הייתה בקרבת מקום, והיא הביעה את חרטתה ["לא רציתי להעיר אותך, נראית כזאת חמודה ומסכנה..."]. מצאתי את רן, שהיה שם, ושיחקנו ג'אנגלספיד עם אנשים. היה כיף.

היה אירוע מתנדבים, בו הודו לטל, דניאל ומיכל, על שלקחו עשרים אלף משמרות יותר ממה שהיו צריכים. ישבתי עם גל ומתן לשני רגעים עד שגיליתי שיש לי עוד משחק, ושאני צריכה ללכת.

הייתי לגמרי לא מפוקסת, וכשהמנחה עשה הפסקה, פשוט יצאתי מהמשחק. אמרתי לליאת [=א. מתנדבים] שאני לא יכולה להמשיך במשחק, והיא אמרה שהיא תגיד לו ושאני אלך לישון בחדר התיקים. אחלה.

א. החדר אמר שאני אישן ב"E4ב" [שפת חדר התיקים ל"הפינה של הכיתה, על השולחן"], כי זה הכי נוח וטוב. הוא והשני שהיה שם [נראה לי שזה היה עוז] היו ממש חמודים וניסו לא להעיר אותי. לא הכי נרדמתי, ובסוף נמאס לי והלכתי לשבת לידם, ליד הדלת. היה נחמד שכזה.

בסופו של דבר, א. חדר תיקים [להזכירכם, אלון, הראוי-לעשייה] הלך לו לביתו, הנמצא רחוק רחוק בדרום. כן.

אני נשארתי לפירוק, מאחר ובמילא לא יכולתי לחזור עד יום אחרי. אני ושחר חלקנו פיצה עם תירס [|מאוהב|, התייר עבר והעיר לי ש"אתה חולה בראש". היה טעים]. גיא האחמ"ש עבר וקיבל ביס בזכות העובדה שהוא נתן לי שניים [!] מהפיצה שלו ביום שלפני [או שמא, זה היה באותו היום? ניחא].

הברווז עבר בהליכה עקומה, ובקול שיכורים [אני באמת בספק] הכריז, "חג ביגור שמח!"

לשמור על חדר התיקים זה דבר קשה, גאד.

אני, שחר וגיל הלכנו לישון בחדר שבו מישהי התאבדה [*סאונטראק מסרטי אימה מטרידים במיוחד*].

מזרונים ^^

30.3

לא קרה כלום חוץ מזה שכשגיל העיר אותי בבוקר, מלמלתי משהו על ארגז [משהו בסגנון של "כן, אני חושבת שנצטרך ארגז בשביל זה," אבל ניסוח טיפה שונה]. אני עדיין מנסה להיזכר מה היה הניסוח, כי אני משוכנעת שזה יעזור לי לפתור את שאלת הקיום. כן.

יצאנו לצ. סירקין, והגענו לתחנה בה יש קו 947.

זה היה הכיוון הלא נכון.

נפרדתי מגיל ומשחר, וחיכיתי כרבע שעה [זה ממש מעט!] לאוטובוס. בדרך לחיפה נרדמתי על התיק שלי, ואבא התחרפן ושלח לי מיליון הודעות בערך, בכולן כתוב "איפה את?"

מסכן.

אוי, שינה טובה על הפוטון הנהדר הזה. סדרה של חלומות צלולים, בהם פשוט הרגשתי שאני שם שוכבת במיטה שלי. ישנתי עד שמונה בערב.

אורז סיני ^^

מספר הפעמים הרצופות בהן יצאתי מביגור וחזרתי לפני שאפילו יצאתי מהרחוב: שלוש.

מספר הימים בהם הייתי מתוך שלושת ימי הביגור: חמישה.

מספר האנשים אשר בחיקם ישבתי: שלושה- גיל [היה לי נוח], אייל [היה לי קר. ממש קר] ואלון [היה לי קר. וגם התחשק לי].

מספר הבגירים ששאלו בת כמה אני [ועוד התנצלו]: לפחות חמישה.

מספר האסימונים שצברתי בזכות היותי Oh-so-cute-and-fuzzy: שלושים ומשהו.

מספר משמרות בהן הייתי מתוך השתיים שנרשמתי אליהן: מתי לא הייתי במשמרת?

מספר השכבות המרבי שלבשתי: תשע, שתיים מהן בכלל לא שלי.