למה אי אפשר
לומר מה שברצוני
על כל מה שבא?
למה אני מוצאת את עצמי מצנזרת את עצמי כדרך קבע, בכל מקום, בכל מצב?
למה אני, כמו כל שאר האנושות, צבועה ושקרנית ולא מסוגלת להגיד את כל האמת על שום דבר?
למה כששואלים אותי מה דעתי על משהו, אני לא יכולה להחליט? למה, לא נעים לי להחליט על דברים?
למה אני לא החלטית?
למה אני מרגישה לא בנוח עם הורים של אנשים [במיוחד אמהות]?
ומה עושה אותן כ"כ טרחניות לגביי כל פעם מחדש?
מה זה החשק ה[לא כל כך]פתאומי הזה למישהו שיחבק אותי ולא יעזוב?
ולמה אני לא עושה שום דבר בקשר לזה?
אני רצינית. למה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ברווז בצנצנת