"נכון."
"אני שיניתי את היקום!"
"אתה שינית."
"אני אלוהים!"
"אתה אתיאיסט."
"אני לא קיים!"

|מאוהב|

אז ככה. אני שמחה. כי יש איזה שמונה בנות בהרכב, וממש מגניב לנו, ויש מתמטיקה ואני [אוהבת] מתמטיקה, ויש מוזיקה, ויש לשון ואין ביולוגיה. ונמאס לי להיפגע מאנשים שמחליטים על דעת עצמם שאני זבל האנושות, אז אני שמחה, על אפכם ועל חמתכם [למרות שלא נראה שיש הרבה מהם, השנה].

וגם אין בוזי יותר. זה משמח.

[הבנתי שהצורך לחבר התגבר רק בגלל שהייתי משועממת וחסרת מעש. כלומר, אני עדיין רוצה חבר, זה פשוט לא גבוה בסדר העדיפויות שלי. אם אני אפגוש מישהו, אני אפגוש אותו, הלא כן?]

האני בחלום החליטה, על דעת עצמה, לעשות MILD- שזה, ללכת לישון מתוך דמיוּן מקום מסויים שאני אהיה בו, ולזכור שזה חלום. אז נכנסתי למין טירה מגניבה שכזאת, והכל היה מעט מטושטש. אז פניתי לשומר אחד, וצרחתי עליו, "הגבר צלילות!" [בעיקרון זה משהו שאפשר להגיד גם לעצמך, אבל מסתבר שזה עובד גם אם אומרים את זה לאנשים אחרים. הוא אשכרה הזדקף כמו הביטץ' שלי], והכל היה בהיר וצלול ^^

וגם עפתי. הרבה. זה היה כיף.

אח"כ, כשהתעוררתי [שווא], אני ותהל הלכנו עם בועז מעודה [WTF] לאיזו מסעדה, והתחלתי לסבן איזה משהו בעל שני חלקים, ובטעות אני מטפטפת עליה קצת סבון [כי עשיתי את זה ליד השולחן] והיא צורחת עליי בהיסטריה, ואני עושה, "אוי, לא! נפלה לי טיפת סבון על החולצה! אוה, מה אעשה?" הייתי ממש עוקצנית.

ואז הייתי בת"א או ר"ג, או מקום קרוב. גבעתיים? אניוואי, הייתי בחדר עם שתי בנות ואחד לבן-לבן עם שקי-חוסר-שינה מתחת לעיניים. הוא הזכיר טיפה את L, רק אמיתי. האווירה הייתה איטית וכבדה, כאילו החדר היה על סמי הזיות, אבל דיברנו במהירות נורמלית. אחרי זה, חזרתי עם הדמוי-L חזרה לת"א במונית [מה תיכננתי לעשות בת"א באמצע הלילה? לא יודעת, באמת שלא], ושנינו ישבנו בשני הקצוות של המושב האחורי [כלומר, לא מסובך, הוא בימין ואני בשמאל]. היה משהו מוזר [הוא שם את היד שלו על האיפה שאין כרית לראש במושב האמצעי, אני שמתי את שלי עליה או משהו והפלתי אותה, ואיכשהו פתאום נפלנו באיטיות אחד לכיוון של השני והיינו מחובקים OO], וזהו.

תמיד כשאני חלומות חלומות כאלה, אני תוהה מיהם באמת האנשים האלה. ואם הם אנשים אמיתיים, אם אי פעם אפגוש אותם במציאות.