נתקלתי במאמר הזה איפשהו, ואני מסכימה איתו.
[גאד, תקראו אותו, הוא ממש לא ארוך.]

אני לא חושבת שהמטרה שלי בחיים היא להיות מאושרת. אמנם, אני לא אוהבת להיות עצובה, אבל גם להיות שמחה משגע אותי לפעמים. למען האמת, קרוב לוודאי שרוב החיים שלי היו עצובים עד עכשיו, למעט הפוגות קצרות [יחסית] של אושר טהור.

וכל פעם שאני חושבת על שמחה, אני חושבת על מתי שהיא תיגמר- כי, הרי, זה לא יכול להימשך לנצח. נכון? אז למה לנסות בכלל מההתחלה? אני זוכרת את כל מאמצי העבר שלי להשיג את מה שאני רוצה, כל התסכול, האכזבות והפגיעה באנשים אחרים בדרך, רק בשביל דקה אחת של זה. אני לא אומרת שאני שונאת את ההרגשה הטובה הזאת, אבל לפעמים היא ממצה- כמה ימים של אייקון אפשר לסבול [כמשל]? פעם שלושה ימים הספיקו, ועכשיו יש שבוע שלם. מה יהיה בעוד שנתיים- חודש אייקון? כן. הקבלה מטומטמת, אני יודעת. נחזור לנושא.

אני לא מאמינה בלפגוע באנשים כדי להשיג את המטרה שלי. כל צעד שאינו הכרחי בדרכי כמעט מיד נזרק הצידה [לא לפח, אלא למחשבה חוזרת], בגלל שאני יודעת כמה אני אצטער אח"כ אם אתנהג בפזיזות.

למדתי בזמן האחרון, שאני לא יודעת מתי להפסיק, או איך להתחיל. או אם התחלתי בכלל.

אז אני שמחה [הא!] שיש לי אנשים שעוזרים לי לפעמים להתחיל כשצריך ולהפסיק כשצריך [ותודה לרובין שלא הקשיב לי כשהמוח שלי היה עיסתי באופן שלא יתואר], ואין לי מושג איך לסיים את המשפט הזה. באמת שלא.

ו, המ, אני לא יודעת מה הפואנטה שלי, פשוט זה שאני מסכימה עם המאמר, אני מניחה. זה הכל. אין לי משפט מסכם, או משהו כזה. פשוט סתם.