נגמר לי האייקון.

היה הרבה יותר קצר הפעם.

27.9

בערב נסעתי לשר וישנתי אצלה. הראיתי לה כל מיני שטויות באינטרנט.

יש לה ככה- <-> מנגה. המון. באמת.

ואמא שלה מגניבה ממש.

28.9

אני ושר הלכנו לתדרוך המתנדבים [למרות שהיא כבר הלכה שבוע לפני], והקשבנו למיקי צועק ולעדו סתם מדבר, וזה היה ממש משעשע. רציתי להישאר לשטות עם הקופות ולהוסיף לי עוד משמרות, אבל היו המון אנשים, אז וויתרתי. אנשים שהיו- קאיה, גיל, מתן, ואנשים לא חשובים.

שר ואני הלכנו לעזור לגיא האחמ"ת [אותו אחד מביגור] לקנות דברים להקמה. חיפשנו דבר הנקרא חוט בלאי [שיצביע מי שיש לו מושג מה זה, או שבכלל שמע את המינוח הזה], וגם "חוט שחור לתליית ציליות", שמסיבה לא מובנת לא מצאנו [נו, באמת...]. וגם הרבה-הרבה-הרבה-הרבה כוסות. המון [קנינו 11 חבילות, כדי שגם הוא יקח אחת :P]. ואז חזרנו. והלכנו שוב. וחזרנו. והלכנו וחוזר חלילה. אני רצינית.

ועוד בכפכפים.

"מי, לכל הרוחות, שולח בניאדם לקנות דברים ביום שישי בצהריים?"

הלכנו לבניין עירוני א' וסחבנו שולחנות בשביל להרכיב את חדר התיקים. הם היו כבדים מאוד, מאוד. גיא נתן לי להדביק אותם בדאקט-טייפ, ואח"כ באזיקונים [מה שהצעתי קודם, אבל הוא לא חשב שזה יחזיק]. שניהם נגמרו. עד יום שבת בערב לא היו אזיקונים על כל השולחנות. ממש פחדתי להיות שם.

29.9

לא זוכרת מתי קמתי, אבל בכל מקרה הגענו בסביבות שלוש בצהריים לאייקון- התכוונו להגיע ב-12 ולעזור, אבל לא היה לנו כוח. היה חם. לא זוכרת מה קרה בכלל. הלכתי עם גאיה וגלי וברית ואיילת וחברות לאירוע הפתיחה, והוא היה ממש מגניב [היפופוטם הנחו אותו!], וזה. מתן ממש התעצבן עלי שלא ישבתי לידו, אבל היו המון אנשים שרציתי לשבת לידם, אז בסוף הוא עבר לידי [זוכר?]. נמ.

למה אני לא זוכרת כלום מיום שבת? זה כזה מוזר Oם

30.9

לשר הייתה משמרת ב830, אז קמנו יחסית מוקדם, וכשהיא עלתה, אני חיפשתי אנשים מעניינים.

בשעה קצת-לפני-עשר שירסקי, גל ועוד מישהו הגיעו, ורצו לקנות כרטיס להרצאה כלשהי, אך אבוי- היא בוטלה [הפתעה!]. הלכנו להקרנות פרקים של באפי [^^], ובאמצע עומף צלצל אז יצאתי כבר וזהו. בלעכס. נכנסנו [אני, שירסקי וכו'] להרצאה על השבת הקסם לפרסומות, שיכולה הייתה להיות מאד מעניינת, אבל הרגישה מעט כמו שיעור היסטוריה. אז באסה. אחרי זה שירסקי רצתה ללכת לאכול, אז הלכנו לשניצל יוגי עם כולם [שירסקי ושות' + עומף ושות'], ושירסקי קצת נזנחה על ידי, אז התבאסתי אח"כ. קרוב לוודאי שהסתובבתי הרבה עם עומף, ניסיתי לשדל אותו לנגן איתי, וזה. בסוף ניגנּו ביחד, וזה היה מאכזב. לא אוהבת לנגן בכנסים. היו אנשים עם משחק שולחן כלשהו שקשור לערפדים, וניסינו להבין את ההוראות, אבל לא הצלחנו והתייאשתי. הלכתי לצד אחר של האשכול, ופגשתי באבישי, שהשאיל לי גלימה אדומה [שהתאימה להפליא לחצאית האדומה והנעליים האדומות שלי]. ירדתי למטה, והאישה בדוכן של האיפור ציירה לי פרפר ליד העין [הוא היה מושי-מושלם ^^], והסתובבתי בתור מלכת הפיראטים במשך כל היום [למרות שכולם חשבו שהתחפשתי לכיפה אדומה, באופן מפתיע]. היה נחמד, היה מגניב, פגשתי אנשים, הייתה משמרת [אליה באתי מוקדם בשעה, פחות או יותר]. כיף כיף כיף.

לא יודעת מה להגיד על המשמרת. היא נמשכה עד 200, והייתה הזויה עד מאוד. יאפ. טלצ מגניבה. זהו.

"לכי לישון." "אני לא עייפה." "לכי לישון!" "אבל אני לא עייפה!" "טוב, אל תלכי לישון."

...

כעבור עשר דקות: "אני הולכת לישון."

ראוי לציון שאלה היו חמש שעות נפלאות של שינה.

ושהרצפה בעירוני א' יותר נוחה מהמיטה שלי.

1.10

המשכתי להסתובב עם החצאית והגלימה [את הפרפר מחקתי בלילה, כי הוא נמרח בלי ששמתי לב, איכשהו], והיה שוב נחמד. הלכתי ביחד עם לא-זוכרת-מי [מגיע לי ללכת לגיהנום] לראות את הוגפאת'ר [לאחר מכן הסתבר שגם עכברברת הלכה, ושלא ידעתי מזה. כל אייקון בכלל לא התראינו, למרות שהתכוונּו]. שלוש. פאקינ'. שעות. גאד. בחצי השעה הראשונה גנבתי לי הפסקות שינה [רצפה-רצפה, אבל בכל זאת, חמש שעות]- מה שהיה מאוד נוח, בגלל האולם המוחשך והבריטים המדברים בקול רך ["ששש! אל תעירו את הילדה."] אחד אל השני. לא פספסתי את החלקים החשובים, כנראה רק את אלה שנחתכו כשעברו להיות סרט [=שלושתרבעי שעה פחות מהמיני-סדרה, שזה מה שהוקרן. הסרט נתקע במכס...], אז הכל לטובה.

הייתה לי משמרת ממש נזק של סדרנות באחד האולמות [הספקתי לראות בה הרצאה די מעניינת אך מאוד קצרה על סינדרלה בקולנוע, עוד פאנל משמים (עם הערות משעשעות מדי פעם) על הוצאות לאור, וחצי שעה של משהו אחר]. בחמש השעות הראשונות [אעעעע], מישהו ישב שם איתי [מה הוא היה? איזשהו סוג של סגל, לא בטוחה בדיוק. בכל מקרה, הוא היה אחראי עליי], וכמובן שבחצי השעה האחרונה, בדיוק כשהוא עזב אותי, קרו כל הצרות: להרצאה האחרונה היו חסרים שבעה כסאות, היה צריך להביא בקבוק מים למרצה, לא מצאתי את גיא, וגם כל הגופרים נעלמו. בלית ברירה [לא היה אף אחד מהסגל באשכול] נאלצתי לבקש מגרייף עזרה. הוא היה גרייף. אין צורך להוסיף [אלא אם כן, אתם לא מכירים את גרייף, משמע אתם לא מתנדבים וזה לא רלוונטי לגביכם כ"כ]. אני מניחה שלהתנדב באייקון זה לא מה שזה עד שגרייף לא מתנהג אליכם לא יפה [וואו, כמה שלילה]. הייתי בהיסטריה. בסופו של דבר הכל בא על מקומו בשלום [פחחח].

הלכתי ביחד עם קאיה לראות את חותכי ורידים: סיפור אהבה. הרשמים שלי מהסרט: מעולה, מעולה, מעולה [למי שלא יודע, זה סרט אינדי אמריקאי המבוסס על "הקיטנה של קנלר" של אתגר קרת]. ממש אהבתי את הסרט, הוא היה מצוין. בסוף הסרט, עלו המפיקים על הבמה ונעמי וינר שאלה אותם שאלות, ואז נתנה לקהל לשאול שאלות. כמה פעמים היא הסתכלה עלי כשהצבעתי ובכל זאת לא בחרה בי. בסופו של דבר בחרה בי. נעמדתי, רועדת, והתחלתי לגמגם,

"Umm... Uh, I know it's a bit of nitpicking, but... how did the dog get there?"

הקהל פרץ בצחוק. התיישבתי ונשמתי. היה הסבר, אבל נו, אתם צריכים לראות את הסרט/לקרוא את הספר/שניהם.

כיף גדול.

2.9

עוד משמרת בחדר התיקים. בשעה 1500 הלכתי לאירוע המתנדבים ואכלתי הרבה במבה וביסלי ["wanna play sea food?" לא, לא קשור לכלום, סתם נזכרתי בבדיחה הזאת עכשיו], ולבסוף קיבלנו סימניות משעשעות ביותר. ולא חולצות צוות. כס.

לא קיבלתי כרטיסים לכלום. כלום, כלום, כלום. אחרי שהייתה ההצגה האחרונה של המוזיקאים מברמן מסתבר שעדו ומיקי עמדו מחוץ לבצ"א ונתנו למתנדבים להכנס. כס.

הסתובבתי די הרבה זמן עם אֶשֶד ["לוֹל!"], שמחר יש לו יומולדת, והלכנו לארומה והוא שתה קפה [בלעכס], והייתי צריכה ללכת לקבל החזרי נסיעות [*צחוק מרושע*], מה שהיום הסתבר לי שעזר מאוד, כי חזרתי הביתה עם סה"כ עשרה שקלים. הלכתי לאן שקאיה, איילת, ברית ועוד אנשים אני מניחה ישבו, ושיחקתי איתן Once upon a time [אני מתה על המשחק הזה ^^], והיה ממש מצחיק. באו מהמשחקיה וראיינו אותנו כששיחקנו, והיה ממש מגניב. אח"כ קאיה הלכה להרצאה ובערך כולם נטשו אותי. אבישי ואני שיחקנו Thud! במשך המון זמן [הפסדתי עם הטרולים ><], עד לבסוף נקטתי במהלך בוגר, העפתי את כל השחקנים מהלוח והכרזתי בשמחה, "היי, ניצחתי!" אבישי הסכים שזה היה מאוד בוגר.

חיפשנו אנשים. לבסוף מצאנו את פלג [שפגשתי כבר ביום ראשון, ושמעתי חלקים קטנים מהסיפורים שלו], שסיפר [במשך הערב שידלתי אותו] על על הניסויים שלו שלא הלכו ממש טוב [כימיה שהתפוצצה לו בפרצוף, ליטרלי]. מספר סיפורים נהדר- עד שעה אחת עשרה בערך אני, הוא ועוד חבר שלו שאיני זוכרת את שמו [נו, באמת, כמה פעמים כבר שמעתי את השם?] סיפרנו סיפורים משעשעים [מפי: סיפור המקרר, סיפור הצנצנת השבורה, סיפור הגלגיליות וסיפור הדלתות]* אחד לשני והיה כיף. בסוף ננטשתי, וצפיתי באנשים ששיחקו בשחמט משולש [OMG :O]. היה מגניב. דיברתי עם עוד אנשים. בגלל זה אני אוהבת אייקון.

שר ואני הלכנו לעבר הסינמטק, ואני [עדיין עם הגלימה] רכנתי לחבק את טל, שישב על המדרגות. מישהו התלהב מאיך שזה נראה וצילם אותנו [OO]. היה משעשע. הם תכננו לעשות מסיבה לא של מה שהיה [היה סוף אייקון או משהו], אבל בדיוק היינו צריכות ללכת, אז באסה וזה. בבית של שר, הראיתי לה קליפים של Lemon Demon [|מאוהב|] ואני לא בטוחה מה בדיוק הייתה התגובה שלה, שתינו היינו עייפות מדי.

3.9

קמתי. יצאתי. לקחתי איתי את השק"ש של שר לסינמטק. הגעתי.

היה ריק OO

חמוד ושאנה הגיעו, ועדיין היה ריק. פספסתי את ההרצאה של זיו קיטרו [*בכי*], אבל אח"כ הבת התינוקת שלו קיבלה סכין קצבים מפחידה [מפלסטיק], והם הצטלמו כשהיא מאיימת לשסף את גרונו. גאון קטנה של אבא.

שאנה הלכה. אני וחמוד הסתובבנו קצת בין הסינמטק לאשכול, ולא היה כלום. הלכנו לעזריאלי.

"חמוד?"
"כן...?"
"המ, זוכרת ביומולדת שלי, שהיה אחד שלא הכרת? כזה עם שיער מוזר?"
*לא זוכרת**מזכירה לה* "אה, ד"א?"

"כן."
"מה איתו?"
"אני סוגשל רוצה אותו."
"אוה."

לאחר מחשבה רבה [נכנסתי לדילמה קורעת לב, אני רצינית, אפילו בכיתי. לא שזה אומר הרבה, though], החלטתי לחזור לחיפה מוקדם מהמתוכנן [היו הרבה מאוד סיבוכים עם עניין השינה. הייתי צריכה גם לבטל משמרת וזה ביאס אותי מאוד]. אז זה מה שעשיתי.

בדרך ברכבת נסעתי עם חֵרות, ודיברנו על כל מיני שטויות והיה ממש כיף. הנסיעה עברה חלק, פחות-או-יותר.

אני עייפה, כ"כ עייפה.

*סיפור המקרר:

כשהייתי קטנה, היה לנו מקרר גדול, ישן ומרובע. בכל פעם שעמדתי תחת גובהו האדיר, הרגשתי כמו שמרגישים כאשר מסתכלים על  המגדל העגול מהגג של עזריאלי. יראה. הייתה משוכנעת שהוא הולך ליפול עליי. משום כך, בכל פעם שהפחד הזה עלה בי, הייתי זזה מטר הצידה. כשזה קרה, עברה לי מחשבה בראש: "אומייגד, מה אם הוא יצא עכשיו מהכוך המוזר שלו וייפול עלי?" אז הייתי רצה את כל המדרגות לקומה העליונה [=שני גרמי מדרגות], ומדמיינת, כמובן, שהוא עולה במדרגות רק כדי ליפול עליי.

סיפור הצנצנת השבורה: כשהייתי בערך בת שבע, נשברה צנצנת בקומה התחתונה של הבית שלי. אני, שלא ידעתי, או חשבתי שניקו אותה, או לא היה אכפת לי מהעניין, הלכתי על המקום בשביל להגיע למשהו. לאחר כחצי הרגשתי גירוד בכף הרגל שלי, וכשהרמתיה, גיליתי ריבוע זכוכית שטוח קבור בעורי. אאוץ'.

סיפור הגלגיליות: הכינו את עצמכם נפשית.

כשהייתי בכתה ה', נשארתי בבית יום אחד [היה חופש, אני מניחה], והחלטתי לצאת לרכב על הגלגיליות שלי [כאלה עם שני גלגלים מקדימה ושניים מאחורה- מאוד כבד]. אז שמתי אותן על שולחן האוכל [שהגיע לי אז בערך עד לגובה החזה], ושמתי גרביים. יד אחת שזזה בכיוון, מהירות ותנופה לא נכונים, והנה נופלת אחת על הרגל שלי.

זה היה כ"כ חזק, שעפה לי ציפורן מאחת האצבעות- חצי דקה אחרי ששמתי אותה בגיגית מלאה מים, הם הפכו להיות אדומים. באמת.

סיפור הדלתות:

זה לא באמת סיפור- יש לי ג'ינקס על דלתות. אם אני נכנסת בדלת מסוג הדלתות עם הידית הגדולה שלא מסתובבת, אני אנסה לפתוח אותה בכיוון הלא נכון. כשאצא, אנסה לפתוח אותה בדיוק באותו כיוון שניסיתי קודם, ושוב אכשל; אם אני פותחת דלתות עם ידיות מסתובבות ארוכות לכיוונו, הידית תיכנס אל תוך הפנימה של המרפק שלי [צריך למצוא לזה תיאור פחות עילג]; כל הדלתות שנפתחות לכיווני נדפקות לי ברגל, וכו'.

טוב.

ליל מנוחה וחלום,

כבר מאוחר ומחר נקום ונראה-

איך שמגיע היום בסוף כל לילה.

טוב,

חושך נפל על הרחוב,

רק הירח משאיר את אורו הצהוב...

צרצר מצרצר צרצורו שם,

לילה טוב...