אז מה הספקתי לעשות היום? הו, הרבה מאוד.

אנשים, אין לכם בנאדאוץ.

אה, נכון. השיר של הדג נחש, חליפות. בפזמון, הם שרים, מה?

"אנשים...

אין לכם בנאדאוץ."

אממם... כן. נגיד. הם צריכים לשיר ברור יותר. בדקתי בחוברת, והיה כתוב שם-

"אנשים

אין לכם באמת תירוץ."

לאאאא, באמת?

אוווּ, טריק חדש. עכשיו הם יכולים גם להרוג.

הסרט "אני, רובוט". בררר איזה פחד.

בכלל לא רציתי לבוא. הייתי מוכנה להישבע לכם.

אבל אני לא אשבע לכם. לא, לא. אני לא נשבעת.

הסרט המרגש מתחיל במים. הרבה, הרבה מים. בתוך המים- מכונית ובה ילדה. הילדה דופקת על החלון ומנסה לצאת.

סלאם, פתאום רואים את וויל סמית מתעורר, עם האקדח ביד שלו, ומכבה את השעון המעורר. וואו, איזו דרך להתעורר בבוקר.

את כל הבוקר הוא מבלה בהכנות. מדליק את המערכת, מרים משקולות, מתקלח (לא ראיתי כלום! אף אחד לא ראה כלום! נשבעת לכם! אה, רגע. אני לא נשבעת!), וכל מיני דברים מוזרים. הו נואוז.

הוא נועל אולסטארס. אררררר. איך זה שלכולם חוץ ממני יש אולסטארס?!

הוא יוצא מהדלת, ומה עומד מולו?  רובוט מכירות. ומה התגובה שלו?

"עוף לי מהפרצוף." שם לו יד על הפרצוף ומזיז אותו כדי שיוכל לעבור.

הרובוט, בתגובה: "שיהיה לך יום נעים."

לה לה לה, הבנאדם הולך לעבודה.

פתאום הוא רואה רובוט שרץ עם תיק. מיד הוא נלחץ ומתחיל לרדוף אחריו. מסתבר בסוף שהוא הביא את המשאף לאדונית שלו. אוי, לעזאזל! הוא שוטר!

כשהוא מגיע לעבודה כולם צוחקים עליו, כי הם יודעים שהוא לא אוהב רובוטים, והוא חושב שכל הרובוטים רעים.

ואז מישהו מתקשר אליו, והוא ישר נוסע לUSR, שזאת החברה שמייצרת רובוטים.

השנה היא 2035, ד"א, שכחתי לציין.

כשהוא מגיע לUSR, רואים אותו מדבר עם איזה דוקטור.

"שלום, בן."

"היי, דוקטור."

הוא מנסה להציל פרטים מפיו, שכן הוא השוטר במחלקת הרצח, וזה אמור להתקשר לאיזשהו רצח.

"התשובות שלי מוגבלות. אנא שאל את השאלה הנכונה."

"למה לך להתאבד, דוקטור?"

"וזאת, השאלה הנכונה." הדוקטור נעלם. שיט, הולוגרמה.

מסתבר שהדוקטור קפץ מהמשרד שלו.

אז השוטר שלנו (שלעזאזל, שכחתי את שמו) מחליט לערוך לעצמו סיור קטן ונחמד, ומגיע למשרד של הדוקטור. עם עוד דוקטורית נחמדה, יש לציין. הוא רואה את החור בזכוכית, ובודק את הזכוכית הלא שבורה עם שרפרף שנמצא בקרבת מקום. הזכוכית רק נסדקת. ואיך לעזאזל זה יכול להיות?

הוא מחפש בחדר ראיות, עם אקדח, ופתאום קופץ עליו משומקום, רובוט. לעזאזל. הרובוט נאבק איתו, עד שהדוקטורית מאתחלת אותו בלי הינד עפעף. "איתחול." אווווּ, זה היה קשה.

אז השוטר שלנו מתחיל לירות ברובוט, והוא מתעורר. לעזאזל. ואז הוא בורח. ותופסים אותו.

והשוטר חוקר אותו. נתנו לו חמש דקות, והוא מצליח להוציא ממנו שהוא יכול לחלום ושקוראים לו סאני. ושהדוקטור לימד אותו רגשות. קוּל.

השוטר יוצא, והוא מנסה, בכל מיני דרכים, לגלות מי הרג את הדוקטור.

למשל, בזמן שהוא נוסע במנהרה, שתי משאיות של רובוטים חדשים חוסמות לו את הדרך ורובוט אחד יוצא ואומר לו,

"אתה עכשיו מעורב בתאונת דרכים."

זאת דרך טובה. כל הרובוטים קופצים על המכונית, והוא מצליח בכל זאת להיחלץ.

בדרך, איכשהו, למרות שהוא שונא רובוטים. השוטר וסאני מתחבבים אחד על השני.

ואז קורה משהו. והרובוט משחרר את כל הרובוטים מעבדות. זה היה ממש יפה.

כל שניה יש קטע שמקפיץ אותי. לעזאזל.

הלכתי לשירותים באמצע, וכשחזרתי, שמעתי את המוזיקה המפחידה. פחדתי להיכנס, אבל נכנסתי בכל זאת, אמיצה שכמותי.

הדלת הייתה תקועה. לא, היא לא הייתה תקועה. פשוט הייתי יותר מדי חלשה. בע

האאאא אני לא רוצה רובוטים!

אני מפחדת!