לפני זמן לא רב, הבטחתי, ברוב פזיזותי, מגה-פוסט על עצמי. לא יודעת מה חשבתי לעצמי- ברור שלא ידעתי למה אני נכנסת. אז הנה, לשיפוטכם חלק א'.

אני והאובססיה לשליטה

  מאז שחר ילדותי, אני לא יכולה לסבול דבר שאינו בשליטתי- בין אם זה הכיתוב במחברת שלי [שלושה עטים, תמיד באותם צבעים, ועט-עפרון. ואוי ואבוי למי שלוקח לי אחד מהם], רגשות רומנטיים [אני ממש לא רוצה להכנס לזה, רק אומַר שבמקרה הטוב אני מדחיקה, ובמקרה הרע אני משכנעת את עצמי, בסופו של דבר, להפסיק] או- שומו שמים- סידור הסכו"ם במדיח [I am deadly sirious]. זה מעצבן, משגע, מרתיח אותי ועולה לי על העצבים. סיוט.

  נורא קשה לי לבשל עם מישהו דומיננטי, משום שאני מרגישה שלוקחים לי את כל העבודה [בשונה מהסיבה שבגינה אני לא נותן לאחי לעזור לי לבשל- הוא פשוט מעצבן]- לעומת זאת, אני אוהבת לבשל עם אנשים שלא יודעים לבשל- ככה אני יודעת שרוב העבודה היא שלי, והם לא ינסו לערער על סמכותי [תפקידי עבודה שחורה כמו לערבב את השוקולד עד שיימס, או להביא לי מצרכים, מוטלים מיד על כתפי אחרים].

  בכל מערכת יחסים שהייתה לי [*מתחילה לספור, מתייאשת באצבע השנייה*], היה לי איזשהו תפקיד יוזם [עוד משהו שאני ממש לא הולכת להכנס אליו, אבל הפעם באמת]. כל ההתבוננות הזאת במה שקורה בתחום הזה גורמת לי מדי פעם לתהות אם הטיפוס התבניתי שלי הוא פשוט פסיבי. מה שמביא אותי ל-

אני והטעם שלי בבנים

  יש לי טעם משונה בבנים. טעם באמת, באמת משונה. משונה בערך כמו החיבה הבלתי-מוסברת של אחי למפתחות סול [למה מפתחות סול? למה לא סימני שתק, לכל הרוחות? זאת, לעולם לא אדע].

נראה שכל בן שאי פעם חשבתי עליו ברצינות בצורה רומנטית הוא- או היה- נמושה. כל אחד ואחד מהם. עד כמה שאני אנסה למצוא מכנה משותף אחר, בכל פעם מחדש אני מגלה שאין מוצא- זה כל מה שאני מצליחה לחשוב עליו. בין אם מבוגר או צעיר ממני, נמוך או גבוה ממני- אחד אחד נמושות.

  ולמען האמת, אני לא רואה את זה נפסק. אלא אם, כלומר, מישהו יהיה אסרטיבי [ואמיץ] מספיק בשביל לעמוד מולי ולעשות משהו בנוגע, אני אמשיך לתהות למה תמיד אני צריכה לעשות את הצעד הראשון [סיוט, סיוט, סיוט], ולמה פסיביוּת כ"כ מושכת אותי. תמוה משהו.

אני והבטחון העצמי שלי

  התכוונתי לכתוב כאן על ההתלבטות שלי בין בטחון עצמי גבוה לנמוך. אני פשוט לא יודעת- זה כנראה ממש תלוי בנסיבות- אנשים חדשים, למרות שאני אוהבת להכיר אותם, מפחידים אותי. בעיקר מבוגרים. אני מנסה להיות קטנה ככל האפשר עד שאני צוברת בטחון, שלא יבחינו בי כשאני מפשלת. אבל, כאשר אני סוף סוף מתגברת על הפחד, אין לי בעיה להתגבר על הקשיים [ולעשות מעצמי טיפשה בלי הפסקה] ולעמוד על שלי. שאת זה אני אוהבת לעשות הכי מכל [בעיקר בגלל שכמעט תמיד אנשים חושבים אחרת ממני].

אני וההחלטיות שלי

  למרבה האירוניה, לא הצלחתי להחליט מה לכתוב פה.

אני והעקשנות שלי

  אני עקשנית, מאוד עקשנית. לפעמים זה פועל לרעתי, אולי אף אפריז ואומַר רוב הזמן. כשאני מתעקשת על משהו, אני לא אפסיק להתעקש עד שיוכיחו לי שאני טועה. למרבה הצער, קורה הרבה מאוד שמוכיחים לי שאני טועה. אמנם, אני מנסה כמה שיותר להחביא את ההרגל הזה, ולחשוב פעמיים לפני שאני אומרת משהו [ד"א, מסתבר שהתוספתן בצד ימין] בבטחון של לא פחות מכוכב קולנוע, אבל לפעמים זה קופץ ויוצא משליטתי, ואני מצטערת על מה שאמרתי תוך כדי ויכוח.

  לזכותי אציין שאני יודעת להודות בטעויות, בסופו של דבר. ואני [כמעט] לא נוטרת טינה בכלל.

סליחה על ההצפה, ישרא עושה לי בעיות.

ועד הפוסט הבא, שאלו אותי כל מה שאתם רוצים לדעת, ואשתדל לענות על מה שאראה לנכון [כלומר, יש דברים שאני לא עונה עליהם] בחלק ב'.

להת' ^^;